Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Sunday, August 23, 2015

זה בערך הפוסט העשירי שאני מנסה לכתוב. כותב מוחק כמו אידיוט. נרתמתי לעניין של הקהילה בכל כוחותיי. כל האנרגיות שלי מופנות למקום אחד. אין לא יכול, יש מת, רוץ חייל!
Wednesday, August 12, 2015

מחבק אותה אלי. היא מחדירה את אצבעותיה לפי. אני מוצץ אותן. היא נאנחת. יש בה משהו מתוק ומתמסר כשפניה שקועות בשקע של צווארי. ועוד יותר כשאני מחליק אותה מטה וחודר אליה בבת אחת.

היא צועקת, טורפת את האוויר בידיה עד שמוצאת להן אחיזה בחזי, נתמכת בי ונאנחת. היא נעה אתי עכשיו. אנחותיה משתלבות בשלי. אצבעותיה מתפזרות, פעם לופתות את זרועותיי, פעם את חזי. יש בה משהו פראי שמסרב להתמסר. נעים לי כשהיא מנסה לשרוט אותי ולמרות שמעולם לא הגבלתי, מבקשת רשות לגמור.
Saturday, August 8, 2015

אני כנראה צריך לכתוב משהו, כי מזמן לא כתבתי. אבל אני לא יודע מה לכתוב. טוב לי. האושר שלי עולה על גדותיו ומשתקף בפיסות זעירות של מציאות יומיום. למדתי לקלוט את הבעת פניהם של המאחלים, טרם יממשו את איחוליהם בקול, כדי לבקש מהם שיאחלו לי שבחיי דבר לא ישתנה. שהכל יישאר כפי שהינו.
Wednesday, July 22, 2015

אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שידה נותרה רפויה, כשגירשתי אותה מעל פניי, צלקות אחיזתה נחרטו בעורי.
Saturday, July 18, 2015

לפני שש שנים, כשחייתי בבקתה רעועה על חשבון צבא הגנה לישראל, אננה ואני ישבנו על הגג של הבית שלי. באותה תקופה עדיין לא ידעתי מה צופה לי העתיד, כשמאחורי גבי ניצבה עופרת יצוקה ולעיניי התפרש גבול לבנון עם כל ההפתעות שטמונות בו. אננה הייתה חברה שלי במשך שלושה (או ארבעה) חודשים. אהבנו אני חושב, בצורה לה היינו מסוגלים. אני אהבתי את הקוקטיות הנשית שלה, בעזרתה שלפה את הארנק מהכיס האחורי של מכנסיי; והיא אהבה את העובדה שתמיד כשחיבקה אותי וכינתה אותי "גדול שלי", מצאה בכיס האחורי ארנק ובו שטרות בהם רכשה לעצמה שמלות יפהפיות, ודגמנה לי אותן. הן נקנו ממני ועבורי, וגם אם לא, זה מה שדמיינתי לעצמי והיה לי טוב ונעים בתוך האגדה. הייתי כלי משחק שלה לא פחות ממה שהיא הייתה כלי משחק שלי. לצערי, שברון הלב שהרגשתי כאשר נטשה אותי (היא לא עזבה, היא נטשה) היה אמיתי. ושם, על הגג, כששנינו מנדנדים את הרגליים שלנו באוויר והיא מפעם לפעם מנשקת אותי ומכנה אותי "גדול שלי", וצוחקת אתי הנמס לתוך שלולית של אסירות תודה, היא השמיעה לי מספר שירים של זמרים אהובים. הקשבתי בחיוך וציינתי שהם מאוד... אה... נחמדים (?)

Wednesday, July 15, 2015

בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ותסכים להביא עוד ילדים לעולם ולכן החלטתי למצוא לעצמי תינוק. עיני נפלה על היצור הזריז ביותר בחבורה. משהו שלא הייתי ממהר לכנות אותו חתול או כלב. בלתי מוסבר, חסר צורה וספק נולד כזה, ספק עשה תאונה חזיתית עם מיכלים של צבע.
Tuesday, July 7, 2015

בניתי לנו אתר. לה, בעצם. עכשיו שתיים וחצי לפי שעון ישראל. בעוד חצי שעה ימלאו לנו שש שנים. מגיע לה. אני מתכוון ש"מגיע לה אתר משלה", טוב נו... גם לסבול אותי מגיע לה. כי היא כזאת מתוקתית, שאין לה ברירה פשוט. וגם כי היא בחרה. ואפילו כי אני בחרתי. ולמעלה מכך, כי שנינו בחרנו.
Saturday, July 4, 2015

"אתה יודע שבשבוע הבא אנחנו חוגגים שש שנים?" ניגבה את ידיה ותלתה את המגבת על הידית של התנור.
"ברור! נראה לך שאשכח משהו כזה?" הקפתי את הסלון, נטול הילדים, בעיניי.
"אתה זוכר שאמרת שלא נחזיק מעמד מעבר לשלושה חודשים ואף התנצלת מראש?" התיישבה על הכיסא ליד הבר ומתחה את זרועותיה העייפות על הדלפק.
Thursday, July 2, 2015

היא מחדירה את אצבעות כף ידה לתוך כף ידי, כורכת אותן סביב אצבעותיי. "בוא, תינוקי", לוחשת ומובילה אותי, ההולך אחריה משל הייתה מעקה נסתר מעיניי בחשכה, מבלי לשאול לאן.

אני לא יודע להסביר לעצמי ולסובביי, איך קרה שהתמכרתי אליה. מדוע, אני המאולף בכל הקודים הצבאיים, לא מפעיל את מה שלמדתי ונשבה. נשבה בלבי ובגופי למגע ידה בידי, נשבה מאחורי סורג ובריח של תשוקתי, בתוכה שבתוכי.

Back to Top