Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Friday, September 25, 2015

במידה רבה ומעוותת משהו אני מרוצה מהפעלתנות שנחתה עלי מכורח הנסיבות. חוסר שינה כרוני, עיסוק מתמיד בחיים של אחר, תחושה של נוכחות ואחריות מצילת חיים. לא הייתי מתנגד לשידורים חוזרים לולי חיים אמיתיים היו תלויים בי ולולי לרוב בחיי זה נגמר במוות ובחוסר היכולת שלי, למרות האגרופים שאני מניף לכיוון השמיים, לשנות את המצב. הפעם נדמה לי (אופטימיות זהירה) שהצליח לי. תותח חוזר לעצמו לאט אבל בטוח. הוא אוכל, נהנה במיוחד מהפשטידות שאני אופה לו ושבהתחלה נראו לא מספקות, אבל לאחר התייעצות עם תזונאית חתולים (מי היה מאמין שקיים כזה דבר) כשהתחלתי להמיס לתוכן אוכל יבש, שמחירו עולה על מחיר קוויאר שחור, הוא העלה במשקלו.

Thursday, September 17, 2015

אני לא יודע לכתוב מתוך כאב. אני כותב על הכאב כשרק ההדים שלו עדיין הומים בי. כשעודו פרוש על כף ידי, אבל לא מתפשט מעבר לה. כשהגורל נמצא בשליטה, כשהתפילות אל מישהו שאולי נמצא מעבר למטוסי הקרב שככו והצורך בנוכחותו פג. אבל הפעם אחרוג מהרגלי ואכתוב בזמן הפוגה, טרם ענני הזעם של תחילת השנה שהחלה ברגל שמאל התפוגגו לחלוטין.
Tuesday, September 8, 2015

"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי.
"ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את ידי על ראשה, אוחז בקווצה אחת משיערה ונושם אותה, "נוכל לעשות כל מה שתרצי."

היא מחייכת.

"בא לך להיות יותר ספציפית כדי שאדע למה הסכמתי עכשיו?" אני מתקן את עצמי כי אמא שלי לימדה אותי שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא. 
Sunday, September 6, 2015

אנג'לינה ניגשת אלי כאילו הערב ממשיך. ולמה שיעצור? הילדים ישנים, הטלוויזיה סתמה, הצעצועים מסודרים. אישית הנחתי את הצעצוע הסורר האחרון בארגז וגלגלתי אותו לתוך הארון. עכשיו צריך לנער את השטיח, להאכיל את הסנאים כדי שלא ילעסו את המושב של האופניים, ולהתנשק עם החתולים, במיוחד עם טאקו הקטנה והמופרעת ששוב התיישבה על השיש.
Thursday, September 3, 2015

בהתחלה חשבתי שאני לא כותב כי אני עסוק עם כל העניין של הקהילה. אבל בימים אחרונים הבנתי שאני לא כותב כי אני מלא, שואף ומסור למטרה. מטרה דרכה אני ממלא את הצרכים שלפנים מילאתי בכתיבה. איך כתיבה של מדריכים והדרכה אישית של בלוגרים חדשים יכולה להחליף כתיבה של פוסטים מייגעים והחוזרים על עצמם על כך שאני אוהב את אשתי, אני לא יודע. אבל זאת עובדה. 
Sunday, August 23, 2015

זה בערך הפוסט העשירי שאני מנסה לכתוב. כותב מוחק כמו אידיוט. נרתמתי לעניין של הקהילה בכל כוחותיי. כל האנרגיות שלי מופנות למקום אחד. אין לא יכול, יש מת, רוץ חייל!
Wednesday, August 12, 2015

מחבק אותה אלי. היא מחדירה את אצבעותיה לפי. אני מוצץ אותן. היא נאנחת. יש בה משהו מתוק ומתמסר כשפניה שקועות בשקע של צווארי. ועוד יותר כשאני מחליק אותה מטה וחודר אליה בבת אחת.

היא צועקת, טורפת את האוויר בידיה עד שמוצאת להן אחיזה בחזי, נתמכת בי ונאנחת. היא נעה אתי עכשיו. אנחותיה משתלבות בשלי. אצבעותיה מתפזרות, פעם לופתות את זרועותיי, פעם את חזי. יש בה משהו פראי שמסרב להתמסר. נעים לי כשהיא מנסה לשרוט אותי ולמרות שמעולם לא הגבלתי, מבקשת רשות לגמור.
Saturday, August 8, 2015

אני כנראה צריך לכתוב משהו, כי מזמן לא כתבתי. אבל אני לא יודע מה לכתוב. טוב לי. האושר שלי עולה על גדותיו ומשתקף בפיסות זעירות של מציאות יומיום. למדתי לקלוט את הבעת פניהם של המאחלים, טרם יממשו את איחוליהם בקול, כדי לבקש מהם שיאחלו לי שבחיי דבר לא ישתנה. שהכל יישאר כפי שהינו.
Wednesday, July 22, 2015

אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שידה נותרה רפויה, כשגירשתי אותה מעל פניי, צלקות אחיזתה נחרטו בעורי.
Back to Top