Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Tuesday, January 19, 2016

סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מכל הצדדים; מחדדת את קמטי הדריכות, מושחת את האור הדל על עיניים טרוטות, מבריקה אותן ספק בעייפות, ספק בדמעה. מתגודדים סביב המילה האחרונה, ממתינים שתשקע בתודעה, שתעורר שאלות. מקשיבים לשתיקה המהוססת שצוברת בטחון. הכל ברור, אפשר להמשיך לתוך העלטה, לשלב הבא, האירוע עוד לא נגמר. הרכבים מתרחקים בזה אחר זה, אורותיהם מגששים את דרכם לאורך הכביש המשובש, ענני אבק עולים בזהירות ומתערבלים בקרני אור תועה, אולי של פנס ואולי של כוכב, ואולי של בדידות. 
Friday, January 8, 2016

Ludwig Van Beethoven

פותח את השער בשקט, בשקט נכנס ועוצר על הגזוזטרא, שם מסיר את מגפיי ואת גרביי. מסיר את השבוע, את המראות ואת המתחים. עורם אותם בפינה. לא מחטט בהם, למרות הפיתוי, ויחף פונה אל הגינה. בודק את ערוגת התבלינים, את ערוגת הפקעות ואת החממות. ממולל את האדמה בין אצבעותיי ומסניף אותה אל נחיריי, בהתחלה כדי לבדוק את טיבה ואחר כך מתוך געגוע. מלטף כל עלה, מושך אותו בין כריות אצבעותיי כדי לוודא שאינו מכוסה בכנימות או בבליטות של מחלה אחרת. עוצם את עיניי כדי להפעיל את חוש המישוש ביתר עוז. ונרדם בעמידה.

Saturday, December 26, 2015

מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בלחיי, ומפשיטה אותי מבגדיי, ספוגי השנאה, ועושה אתי אהבה, אני יודע מדוע חזרתי הביתה, אחרי שבוע של ניתוק.  

Thursday, December 17, 2015

האצבעות חלודות על המקלדת, מילים חורקות במעברים בין מחשבה לפרסום. הלילות שוב מתחברים לימים, האור אל החושך והגעגוע אל הסוף. אני נפרד בכל פעם לתמיד, ועם כל חזרה נולד מחדש. אליה, החוצה, אני שליו ורגוע, ורק האחיזה שלי בפרק כף ידה מתהדקת בין חלום לחלום. אלי, פנימה, אני קרוע ומסור לשני עולמות מנוגדים: לעולם בו שולט המוות, ולעולמה, בו שולטים החיים.
Wednesday, December 2, 2015

היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות בשפתי התחתונה, חותכות אותה עד זוב דם.

"אני לובשת חזייה חדשה," היא מודיעה, "אתה אוהב אותה?"
Friday, November 27, 2015

(1) אכתוב על הקבוצה הרוסית כי חיי משתנים עכשיו ואני לא יכול לכתוב על עצמי. מחייך פה קצת. וקצת לא. מסתכל מעבר לחלון, מתעכב על ישראבלוג, ועל כל האפשרויות שהיו פרושות לפניי, אותן לא מימשתי בגלל שנסגר ואז נפתח ושוב נסגר. וכך סגר בפניי את האשנב החד פעמי לכתוב על עצמי, כי אבדתי בו אמון, ועכשיו מאוחר מדי. מאוחר מדי להיות קיים.
Tuesday, November 10, 2015

אני מסתכל סביבי. הכל ארוז. חלקים ממני כבר בדרך הביתה. חלקים ממני לנצח יישארו כאן. חייל יהודי שהיה קצת חייל אמריקאי ונשוי לערביה. אבא לשישה ילדים (בינתיים) ובעל לשלוש נשים. לשתיים מהן, לשעבר. אני עוד אחזור לכאן לפי החוזה ואטוס מעל האוקיינוס פעמים אינספור במהלך השנים הקרובות, אבל לא כאדם חופשי אלא כרכוש של צה"ל. ואין שמח ממני על כך. אני מתגעגע ל"צ" המקועקעת על נשמתי, לתחושה של סכנה, לייעוד ולהבנה שאין לי ארץ אחרת, גם אם באחרת היה לי טוב יותר.
Monday, November 2, 2015

היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת:

"תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל לילה טלאים טלאים."

"אין לי מילים," משיב, אוחז בידה וטובל את אצבעותיה בפי. "איני יודע מה קורה איתי. אני יודע מה קורע אותי. טלאים טלאים."
Saturday, October 10, 2015

"אני יודעת מה אתה צריך, תינוקי," אמרה וכבשה את ראשה בברכיי.
"את יודעת?" הרמתי אותה מהרצפה והושבתי על ירכיי. אימצתי אותה אל חזי ועטפתי בזרועותיי.
"כן, אני יודעת," הביטה בעיניי, "אתה צריך להשתחרר ולהרגיש שלי."
"אני מרגיש שלך," בלעתי את הרוק שהצטבר בפי כמו על-פי פקודה כי הגוף קלט לפני המוח את מה שאמרה.
Tuesday, October 6, 2015

התעוררתי כי היא לחשה את שמי ונשקה לשפתיי בין האותיות. ככה: א נשיקה ל נשיקה י נשיקה פ נשיקה ל נשיקה. היא נישקה אותי לאט והאותיות של שמי היו איטיות גם הן. שמעתי אותן ממרחקים, ממאחורי שער שכם, ממאחורי זעקותיה של אישה שספק צרחה, או שמא היה זה ההד של הסמטא שהעלה את קולה לגבהים של האלים: "התינוקות שלי! התינוקות שלי!"
Back to Top