Followers
Archives
- March 2016 (1)
- February 2016 (2)
- January 2016 (4)
- December 2015 (3)
- November 2015 (3)
- October 2015 (2)
- September 2015 (5)
- August 2015 (3)
- July 2015 (7)
- June 2015 (5)
- January 2014 (3)
- December 2009 (1)
Categories
רשומות פופולריות
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
-
היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת: "תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל ליל...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד גם אני ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
-
"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי. "ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את...
-
כל מי שמגיב דרך דיסקוס יכול לקבוע הגדרות כדי לקבל אך ורק את התגובות שממוענות אליו ספציפית (כמו שזה קורה בישרא). ככה :
-
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בל...
-
היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות בשפתי התחת...
BlogRoll
-
-
בדידות בצמרת2 years ago
-
כתובת מעבר6 years ago
-
פרידה, והצורך בצורך6 years ago
-
-
-
ורד לבן / פרק שני8 years ago
-
Permission to be bold?8 years ago
-
האביב הגיע לדיסקוס!8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
:My friends said
Thursday, December 17, 2015
האצבעות חלודות על המקלדת, מילים חורקות
במעברים בין מחשבה לפרסום. הלילות שוב מתחברים לימים, האור אל החושך והגעגוע אל
הסוף. אני נפרד בכל פעם לתמיד, ועם כל חזרה נולד מחדש. אליה, החוצה, אני שליו ורגוע,
ורק האחיזה שלי בפרק כף ידה מתהדקת בין חלום לחלום. אלי, פנימה, אני קרוע ומסור
לשני עולמות מנוגדים: לעולם בו שולט המוות, ולעולמה, בו שולטים החיים.
היא מצמידה את ידה אל פניי, ובמשיחה רכה של האצבע
מגרדת את שאריות הצבע מזווית העין. היא יודעת איפה הייתי, ולכן שותקת יחד אתי ובינתיים
לא מספרת לשנינו שמשם חוזרים לא כולם. האצבעות חלודות על המקלדת, המחשבות מוחצות
זו את חברתה; הלב נשרט ומדמם אל המזור שברגעי המפגש, אל ההגשמה וההשלמה, כשאני שוב
בזרועותיה, שותק יחד איתה.
היא מוטרדת ממה שהיא קוראת בשאריות צבעי ההסוואה
שעל אצבעותיה, מנסה לחייך כשאני מושך אותה אלי, אך מוותרת. "תינוקי,"
אומרת, "אני שוב מפחדת לאבד אותך."
"תתרגלי," אני משיב, ומסובב את פניי.
"את אשת חייל."
לא את הכל מותר לספר, לא את הכל מותר להרגיש,
גם לא כשאני איתה, פן אאבד שליטה בעולם עליו אין לי שליטה. גם לא כשאני חודר אותה
לאט, ובעיניים עצומות מתמכר לשריפה המתהדקת סביב התשוקה. גם לא כשאנקה חנוקה ממלאת
את פי ופורצת, מבין שפתיי החשוקות, בטפטופי נשימה תכופה של תחינה; וגם לא כשהדמעות
פורצות מעיניי וידיי אוספות את עורה לכל אורכה הזעום ומעסות את גופה הפעוט, כדי
לוודא שהיא קיימת. שלי ועודה.
***
ספרתי את הרווחים בין המרצפות דרך המכנסיים של
המדים, כשגלשתי אליה על ברכיי. היא ניצבה ליד הכיור וסובבה את פניה אלי ברגע
האחרון, טרם אחזתי ברגליה, כרכתי אותה בי והשקעתי את פניי בעורה.
"עד כדי כך התגעגעת, חייל?"
ליטפה את ראשי.
"לא. עד כדי כך אני אוהב."
משם חוזרים לא כולם. חלקם מתים בדרך, חלקם חיים
מתים עד סוף ימיהם, חלקם ממשיכים לחיות ללא החלקים שהיו פעם הם. עד שהאבדן הפנימי הופך
להיות הרגל.
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.