הרבה דברים השארנו בארץ: חברים, הורים,
אני אפילו השארתי ילדים מנישואי הקודמים. וגינה – הבייבי שלי, שהתחילה מעץ לימון
אותו קיבלתי במתנה כשהחלטתי שמשפחה נוספת כבר לא אבנה ולכן עדיף לי אם אחיה תחת עץ
דקל באי בודד. אז עץ דקל לא, גם אי בודד לא ממש, אבל קרקע מבודדת בשולי מושב צפוני
נידח ועץ לימון קטן, השתלבו היטב בבידוד החברתי שכפיתי על עצמי. יחד עם הקרקע המבודדת הגיע גם שכן מבודד בשם ולנטין. שמו אמנם לא הופיע בחוזה מכירה אבל כשהגעתי
כדי לשתול את העץ, הוא כבר ניצב שם, מתלונן על כאבי גב ומסביר היכן ואיך צריך
לשתול אותו, איזה בית כדאי לבנות על הקרקע, איפה לקנות מצרכי מזון ומי מבין
החנוונים הסמוכים הוא רמאי. וכך, ולנטין ועץ הלימון, הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף
העתידי שלי, סביבו עם הזמן הרכבתי במו ידיי בית בן שלוש קומות, טיפחתי גינה
יפהפייה, למדתי את רזי החקלאות לחקלאי חובב, ואפילו בניתי משפחה חדשה, יציבה, חמה
ואוהבת. בין ולנטין לביני מיד נוצר ליין של סחר חליפין: אני רקחתי ריבות מפירות
העונה וחלקתי עמו והוא זיקק אלכוהול נהדר ותמיד לקח אותי בחשבון. במקביל, כמובן, החלפנו
בינינו שתילים וייחורים וטיפים ואפילו תולעים, ואם אחד מאתנו נאלץ להיפרד מגינתו
לתקופה ממושכת, השני שם עין על הטפטפות ועל המזיקים. עם הזמן גיליתי שבתוך היהודי
האדמוני והמתלונן-תמיד, הציני שלא הניח לאף פגם של הסובבים אותו לחמוק מלשונו
השנונה ומעינו החדה עד כאב, שוכנת נשמה של כלב נאמן. הוא מעולם לא סירב לאף אחת
מבקשותיי ולהבדיל מבשאר העולם ה"פגום והנלעג" תמיד ראה בי רק את הטוב
שמעטים שמים לב אליו. הגודל שלי לא הרתיע אותו, הקעקועים לא עוררו בו סטיגמות, מהפירסינגים
הוא התעלם וזה שאשתי ערבייה עניין את הסבתא שלו, אם בכלל.
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה...
