Followers
Archives
- March 2016 (1)
- February 2016 (2)
- January 2016 (4)
- December 2015 (3)
- November 2015 (3)
- October 2015 (2)
- September 2015 (5)
- August 2015 (3)
- July 2015 (7)
- June 2015 (5)
- January 2014 (3)
- December 2009 (1)
Categories
רשומות פופולריות
-
אז אחרי שרקדנו, התחרמנו ואפילו הזדווגנו באחת הפינות החשוכות של מועדון; אחרי שעשינו עוד סיבוב ברכב ובסוף החלטנו להשאירו בחניה ולחזור במוני...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
הזמרת הזאת חברה בארגון "בצלם" שמקבל מימון מארגון אנטישמי ואף הגיש לשופט גולדסטון נתונים שגויים, בעקבותיהם מדינת ישראל וחיילי צה...
-
לפני שש שנים, כשחייתי בבקתה רעועה על חשבון צבא הגנה לישראל, אננה ואני ישבנו על הגג של הבית שלי. באותה תקופה עדיין לא ידעתי מה צופה לי ה...
-
זה בערך הפוסט העשירי שאני מנסה לכתוב. כותב מוחק כמו אידיוט. נרתמתי לעניין של הקהילה בכל כוחותיי. כל האנרגיות שלי מופנות למקום אחד. אין ל...
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
-
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה...
-
היא מחדירה את אצבעות כף ידה לתוך כף ידי, כורכת אותן סביב אצבעותיי. "בוא, תינוקי", לוחשת ומובילה אותי, ההולך אחריה משל הייתה מע...
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
BlogRoll
-
-
בדידות בצמרת2 years ago
-
כתובת מעבר6 years ago
-
פרידה, והצורך בצורך7 years ago
-
-
-
ורד לבן / פרק שני8 years ago
-
Permission to be bold?8 years ago
-
האביב הגיע לדיסקוס!8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
:My friends said
Thursday, March 3, 2016
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם
לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די
וחוויתי מספיק כדי למות מסופק. כדי להרים את הציוד ולכתוף, כדי לענוד ולחבוש, כדי
להביט ולראות, לשמוע ולהקשיב, כדי לדעת מתי לא להרגיש. בבשרי העמיקו סימני הסומק
שחרץ בי ערסל הזיכרונות. אני קצת מצולק וקצת תמים, לפעמים קצת עייף, לרוב מבין,
ולפעמים לא רוצה. אני אנושי.
Thursday, February 25, 2016
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל
בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו
של המלך דוד
גם אני
ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
Thursday, February 11, 2016
The broken soldier, kindly bade to stay;
Sat by his fire, and talked the night away,
Wept o'er his wounds, or tales of sorrow done,
Shoulder'd his crutch, and show'd how fields were won.
Oliver Goldsmith
מכתב לחברה:
או... כמה ישנתי. חבל על הזמן. את
הנשיקות ששלחת לגב שלי אחלק חצי-חצי. אני זקוק להן רק בגב העליון, לכן את החצי
השני אשמור לפעם הבאה.
הוא צודק. זה לא אמיתי מה שרואים שם. אתה נופל לתוך עולם מקביל. לתוך סיוט. נדמה לך שכל זה לא קורה באמת.
Sunday, January 31, 2016
הזמרת הזאת חברה בארגון "בצלם" שמקבל מימון מארגון אנטישמי ואף הגיש לשופט גולדסטון נתונים שגויים, בעקבותיהם מדינת ישראל וחיילי צה"ל הואשמו בפשעים נגד האנושות. היא חברה בארגון שבאופן אובססיבי מעוות את האמת מול העולם, ולמרות השאילתות הרבות של עיתונאים שמעמידים אותו על "טעויותיו", אינו מטריח את עצמו אפילו לענות. היא חברה בארגון שבגללו קציני צה"ל שנלחמו וסיכנו את חייהם עבור ילדיה ונכדיה, לא יכולים לרדת מהמטוס בלונדון, פן יכלאו. הזמרת הזאת חברה בארגון שמשווה את חיילי צה"ל לפשיסטים. את חיילי צה"ל שנכנסים לבניינים ממולכדים רגלית כדי לא לפגוע באכלוסיה הלא לוחמת, למרות שהיה ניתן לעשות את זה מהאוויר. היא חברה בארגון שטוען שחיו של ילד פלסטיני יקרים יותר מחיו של חייל צה"ל, יקרים יותר מחייהם של ילדיו ושל אשתו. היא חתומה על עצומה בעד חברת כנסת זועבי שדרשה להסיר מזועבי את כל ההאשמות על השתתפותה במשט של אנשי אלקעידה וחמאס שתקפו באכזריות את חיילי צה"ל. מבחינתה של הזמרת הזאת זה בסדר גמור לזרוק חייל צה"ל מגובה של שני מטרים, מסיפון העליון אל התחתון של אוניית מחבלים, לדקור אותו בסכינים, ולהכות בו בלום ברזל. הזמרת הזאת שכחה שגם לחיילי צה"ל יש משפחות וילדים ושגם הם בני אדם. ושכשדוקרים אותם, פורץ מהם דם, ושכשזורקים אותם מסיפון, עצמותיהם נשברות*. היא שכחה שהם לא רק מדים ודרגות, אלא בני אדם. שהם מגנים עליה ועל המדינה בשפתה היא שרה. ואף מקשיבים לקולה כדי לאזור כוחות. כדי במקומות, מהם לא כולם חוזרים, לזכור, ולהזכיר לעצמם שיש להם בית.
Friday, January 22, 2016
"אוח,
תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר
כמו שאני אוהב.
הילדים מורחים על פניהם את הג'לי הצבעוני, כבר
לא מקפידים על ההפרדה בין הצבעים של בנים ובנות. אני שותה אותה בעיניים דומעות
מתשוקה ומהקלה כשהיא מניחה את הכלים בכיור ומתכופפת כדי לסדר אותם במדיח.
Tuesday, January 19, 2016
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים
כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת
את החבורה, מאגפת מכל הצדדים; מחדדת את קמטי הדריכות, מושחת את האור הדל על עיניים
טרוטות, מבריקה אותן ספק בעייפות, ספק בדמעה. מתגודדים סביב המילה האחרונה,
ממתינים שתשקע בתודעה, שתעורר שאלות. מקשיבים לשתיקה המהוססת שצוברת בטחון. הכל ברור,
אפשר להמשיך לתוך העלטה, לשלב הבא, האירוע עוד לא נגמר. הרכבים מתרחקים בזה אחר זה, אורותיהם מגששים את
דרכם לאורך הכביש המשובש, ענני אבק עולים בזהירות ומתערבלים בקרני אור תועה, אולי
של פנס ואולי של כוכב, ואולי של בדידות.
Friday, January 8, 2016
Ludwig Van Beethoven
פותח את השער בשקט, בשקט נכנס ועוצר על
הגזוזטרא, שם מסיר את מגפיי ואת גרביי. מסיר את השבוע, את המראות ואת המתחים. עורם
אותם בפינה. לא מחטט בהם, למרות הפיתוי, ויחף פונה אל הגינה. בודק את ערוגת
התבלינים, את ערוגת הפקעות ואת החממות. ממולל את האדמה בין אצבעותיי ומסניף אותה אל
נחיריי, בהתחלה כדי לבדוק את טיבה ואחר כך מתוך געגוע. מלטף כל עלה, מושך אותו בין
כריות אצבעותיי כדי לוודא שאינו מכוסה בכנימות או בבליטות של מחלה אחרת. עוצם את
עיניי כדי להפעיל את חוש המישוש ביתר עוז. ונרדם בעמידה.
Saturday, December 26, 2015
מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה
בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת
את לחייך בלחיי, ומפשיטה אותי מבגדיי, ספוגי השנאה, ועושה אתי אהבה, אני יודע מדוע
חזרתי הביתה, אחרי שבוע של ניתוק.
Thursday, December 17, 2015
האצבעות חלודות על המקלדת, מילים חורקות
במעברים בין מחשבה לפרסום. הלילות שוב מתחברים לימים, האור אל החושך והגעגוע אל
הסוף. אני נפרד בכל פעם לתמיד, ועם כל חזרה נולד מחדש. אליה, החוצה, אני שליו ורגוע,
ורק האחיזה שלי בפרק כף ידה מתהדקת בין חלום לחלום. אלי, פנימה, אני קרוע ומסור
לשני עולמות מנוגדים: לעולם בו שולט המוות, ולעולמה, בו שולטים החיים.
Wednesday, December 2, 2015
היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה
במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות
בשפתי התחתונה, חותכות אותה עד זוב דם.
"אני לובשת חזייה חדשה," היא מודיעה,
"אתה אוהב אותה?"