Followers
Archives
- March 2016 (1)
- February 2016 (2)
- January 2016 (4)
- December 2015 (3)
- November 2015 (3)
- October 2015 (2)
- September 2015 (5)
- August 2015 (3)
- July 2015 (7)
- June 2015 (5)
- January 2014 (3)
- December 2009 (1)
Categories
רשומות פופולריות
-
אז אחרי שרקדנו, התחרמנו ואפילו הזדווגנו באחת הפינות החשוכות של מועדון; אחרי שעשינו עוד סיבוב ברכב ובסוף החלטנו להשאירו בחניה ולחזור במוני...
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
-
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
לפני שש שנים, כשחייתי בבקתה רעועה על חשבון צבא הגנה לישראל, אננה ואני ישבנו על הגג של הבית שלי. באותה תקופה עדיין לא ידעתי מה צופה לי ה...
-
הזמרת הזאת חברה בארגון "בצלם" שמקבל מימון מארגון אנטישמי ואף הגיש לשופט גולדסטון נתונים שגויים, בעקבותיהם מדינת ישראל וחיילי צה...
-
זה בערך הפוסט העשירי שאני מנסה לכתוב. כותב מוחק כמו אידיוט. נרתמתי לעניין של הקהילה בכל כוחותיי. כל האנרגיות שלי מופנות למקום אחד. אין ל...
-
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה...
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
-
היא מחדירה את אצבעות כף ידה לתוך כף ידי, כורכת אותן סביב אצבעותיי. "בוא, תינוקי", לוחשת ומובילה אותי, ההולך אחריה משל הייתה מע...
BlogRoll
-
-
ככה מייצרים זכרונות...4 years ago
-
כתובת מעבר7 years ago
-
עשרים ואחת ביוני8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
-
פוסט שלום8 years ago
-
כל ההתחלות על הסוף9 years ago
-
ככה לא קובעים דייט9 years ago
-
ארוחה עסקית9 years ago
-
Awareness9 years ago
:My friends said
Saturday, August 8, 2015
אני כנראה צריך לכתוב משהו, כי מזמן לא כתבתי. אבל
אני לא יודע מה לכתוב. טוב לי. האושר שלי עולה על גדותיו ומשתקף בפיסות זעירות של
מציאות יומיום. למדתי לקלוט את הבעת פניהם של המאחלים, טרם יממשו את איחוליהם
בקול, כדי לבקש מהם שיאחלו לי שבחיי דבר לא ישתנה. שהכל יישאר כפי שהינו.
השקעתי כל-כך הרבה מאמצים בלהסביר מדוע האושר
הזה יקר לי. כתבתי פוסטים, התווכחתי עם אלה שלא הבינו, וכמו אחוז תזזית התקלפתי לא
רק מבגדיי, אלא אפילו מעורי. קבעתי לעצמי מעין פרויקט חיים, אבל כיוון שהבלוגיה בה
כתבתי הכריזה על סגירה, חזרתי בי אחרי הפוסט העשירי (נדמה לי). אולי אנחנו לא באמת
צריכים להבין את עצמנו או להסביר, ולא באמת צריכים להיות מובנים לסובבים. כי אם
נהיה, יאבד הקסם. הציפייה, התקווה, החלומות, התפילות. המסתורין.
מצמיד אותה אלי, מלקק את אצבעותיה אחרי שהניחה
פיסה של עוף על לשוני. היא אומרת שאני גורם לה להיות מודעת לעצמה. אני שואל למה
ומתחרט. היא צוחקת ואומרת שאין לה מושג למה. שכך היא מרגישה כשלשוני עוטפת את
אצבעותיה, לוחכת את הקפלים ושוקעת ברווח שביניהן. ואני מבין. אני מבין כי כשהיא
יוצאת מהמיטה שלנו בבוקר אחרי שאנחנו עושים אהבה, עטופה באחת מחולצותיי שמגיעה מטה
מברכיה, גם אני מודע לסמיכות האוויר שעוטף אותנו, לעסיס של האור שבוקע מבעד לחלון,
לתמצית של צלילי הבוקר ולמיצוק של כל מה ומי שאני.
היא מקריאה לי מספרו של א.ב. יהושע "אש
ידידותית", עכשיו באנגלית. עיניה המוצלות בעפעפיים, עוקבות אחר המילים בכניעה
ממושמעת. עפעפיה מתקמרים בכבדות כשמוצאת את עצמה בדניאלה – הדמות הראשית – כשמשיטה את ידה אל ירכי וממלמלת
שאין שום דבר ידידותי במות אהובים. אני לא מקשיב, מביט בשפתיה המלאות, בשיניה הצחורות
שנראות מבריקות על רקע עורה המוזהב בשחימות של לחמניה משוחה בחלמון, ומתמוגג
מהאופן ולא מהתוכן של היותה היא.
"אבל תינוקי!" קוטעת את מחשבותיי, "אתה
לא מבין!"
מליט את פניי בהבעה מרוחקת. מושך אותה אלי
ומוצץ את שפתיה. היא משחררת טיפה של רוק, ואני לוגם אותה ונרעד. נכון, הפעם אני כנראה
לא מבין וגם לא ממש רוצה.
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.