רשומות פופולריות
-
אז אחרי שרקדנו, התחרמנו ואפילו הזדווגנו באחת הפינות החשוכות של מועדון; אחרי שעשינו עוד סיבוב ברכב ובסוף החלטנו להשאירו בחניה ולחזור במוני...
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות... -
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
לפני שש שנים, כשחייתי בבקתה רעועה על חשבון צבא הגנה לישראל, אננה ואני ישבנו על הגג של הבית שלי. באותה תקופה עדיין לא ידעתי מה צופה לי ה...
-
הזמרת הזאת חברה בארגון "בצלם" שמקבל מימון מארגון אנטישמי ואף הגיש לשופט גולדסטון נתונים שגויים, בעקבותיהם מדינת ישראל וחיילי צה...
-
זה בערך הפוסט העשירי שאני מנסה לכתוב. כותב מוחק כמו אידיוט. נרתמתי לעניין של הקהילה בכל כוחותיי. כל האנרגיות שלי מופנות למקום אחד. אין ל...
-
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה... -
היא מחדירה את אצבעות כף ידה לתוך כף ידי, כורכת אותן סביב אצבעותיי. "בוא, תינוקי", לוחשת ומובילה אותי, ההולך אחריה משל הייתה מע...
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
BlogRoll
-
-
ככה מייצרים זכרונות...4 years ago
-
כתובת מעבר7 years ago
-
עשרים ואחת ביוני8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
-
פוסט שלום8 years ago
-
כל ההתחלות על הסוף9 years ago
-
ככה לא קובעים דייט9 years ago
-
ארוחה עסקית9 years ago
-
Awareness9 years ago
Tuesday, September 8, 2015
"בסוף
השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי.
"ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל,"
מניח את ידי על ראשה, אוחז בקווצה אחת משיערה ונושם אותה, "נוכל לעשות כל מה
שתרצי."
היא מחייכת.
"בא לך להיות יותר ספציפית כדי שאדע למה
הסכמתי עכשיו?" אני מתקן את עצמי כי אמא שלי לימדה אותי שעדיף מאוחר מאשר
לעולם לא.
היא שותקת וקוברת את פניה עמוק יותר בירכיי. אני
מזהה בגופה תנודות של צחוק עצור ומבין שנפלתי בפח.
"טוב," נכנע, "לא אחזור בי, אבל
לפחות תכיני אותי כדי שאדע למה לצפות."
"אני רוצה לשגע אותך יותר, כי מגיע לך,
תינוקי," לוחשת.
"אני יודע שמגיע לי," נאנח, "לכולנו
מגיעים החיים בהם בחרנו ומי שאנחנו. העולם לא יותר מהד שחוזר אל מי שאנחנו באמת."
היא מניפה את ידה, לופתת את שערות חזי ומכרבלת
את אצבעותיה בתוכן. המגע שלה מעביר בי זרם חשמל. אני נותן מבט אחרון במצגת עליה
עבדתי בשבוע האחרון ומתמכר להיותי מכור.
ידה מתחפרת בצלעותיי, ציפורניה חודרות ומרפות,
ושוב חודרות כדי לגלוש אל מותניי ולהשאיר אחריהן חמישה שבילים לוהטים של ספק הנאה,
ספק כאב. אני מכיר אותה ולכן יודע מתי להתרומם מעל מושב הכיסא כדי שתוכל להשיל
ממני את מכנסיי. אני לכוד בה, אני יודע שאני לכוד בה לפי העולם שמסתובב סביבי, לפי
הפינות המתעגלות של החדר, לפי הכתמים הכהים שכובשים את הבהירים מול מבטי. לפי חלקיקי
האור שמתככבים ומשתחלים תחת ריסי עיניי המסרבות להסגר וממאנות להיפקח.
"אני רוצה לשגע אותך ככה, אבל יותר,"
מסבירה ונושכת את שפתי התחתונה עד זוב דם, מוהלת את דמי ברוקה ויורקת את התמהיל
לתוך פי.
ככה אבל יותר. אני חוזר אחריה. ככה אבל יותר. שומע
את טריקת עפעפיי מעל עיניי. ומתמכר.
כן, ככה אבל יותר...
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.