רשומות פופולריות
-
אז אחרי שרקדנו, התחרמנו ואפילו הזדווגנו באחת הפינות החשוכות של מועדון; אחרי שעשינו עוד סיבוב ברכב ובסוף החלטנו להשאירו בחניה ולחזור במוני...
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות... -
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
לפני שש שנים, כשחייתי בבקתה רעועה על חשבון צבא הגנה לישראל, אננה ואני ישבנו על הגג של הבית שלי. באותה תקופה עדיין לא ידעתי מה צופה לי ה...
-
הזמרת הזאת חברה בארגון "בצלם" שמקבל מימון מארגון אנטישמי ואף הגיש לשופט גולדסטון נתונים שגויים, בעקבותיהם מדינת ישראל וחיילי צה...
-
זה בערך הפוסט העשירי שאני מנסה לכתוב. כותב מוחק כמו אידיוט. נרתמתי לעניין של הקהילה בכל כוחותיי. כל האנרגיות שלי מופנות למקום אחד. אין ל...
-
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה... -
היא מחדירה את אצבעות כף ידה לתוך כף ידי, כורכת אותן סביב אצבעותיי. "בוא, תינוקי", לוחשת ומובילה אותי, ההולך אחריה משל הייתה מע...
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
BlogRoll
-
-
ככה מייצרים זכרונות...4 years ago
-
כתובת מעבר7 years ago
-
עשרים ואחת ביוני8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
-
פוסט שלום8 years ago
-
כל ההתחלות על הסוף9 years ago
-
ככה לא קובעים דייט9 years ago
-
ארוחה עסקית9 years ago
-
Awareness9 years ago
Tuesday, November 10, 2015
אני מסתכל סביבי. הכל ארוז. חלקים ממני כבר בדרך הביתה. חלקים ממני לנצח יישארו כאן. חייל יהודי שהיה קצת חייל אמריקאי ונשוי לערביה. אבא לשישה ילדים (בינתיים) ובעל לשלוש נשים. לשתיים מהן, לשעבר. אני עוד אחזור לכאן לפי החוזה ואטוס מעל האוקיינוס פעמים אינספור במהלך השנים הקרובות, אבל לא כאדם חופשי אלא כרכוש של צה"ל. ואין שמח ממני על כך. אני מתגעגע ל"צ" המקועקעת על נשמתי, לתחושה של סכנה, לייעוד ולהבנה שאין לי ארץ אחרת, גם אם באחרת היה לי טוב יותר.
אנג'לינה מתיישבת על הרצפה כשאני משתהה ולא
משיב לדבריה. היא מעסה את כפות רגליי ומניחה לי לשקוע במחשבות. אבל מגע ידיה מעיר
אותי ממחשבותיי, אני אוחז בה, מניף ומושיב על ירכיי. מלטף בשפתיי את ה"צ"
שעל מצחה. גם היא לא הרכוש של עצמה כי בחרה, גם אם בעקיפין, להיות החזית של מדינה
לה נאמן בעלה. היא צוחקת באוזני, מכנה אותי "חייל שלי", מתכוונת לחייל
היהודי ומודיעה לי שהוסת שלה החלה. והרי הדם מוציא אותי מדעתי. כי הוא מזכיר לי גם
מוות וגם את החיים. כי אלה הילדים שעדיין לא נולדו לי, כי אלה החברים שאבדתי, כי
זה אני.
"אני מטורף, אנג'לינה?" אני שואל.
"לא, אתה נמצא בחוסר שפיות הראוי כדי
להיות הגבר הכי מרתק שפגשתי אי פעם," משיבה.
טוב, את מי אני שואל, הרי גם היא לא בדיוק
שפויה. אישה ערביה שבחרה להתחתן עם חייל יהודי ולנסוע אחריו לארה"ב כדי להבין
שעבורה החלום האמריקאי לעולם לא יתגשם. אני נושק לשפתיה ומוצץ את רוקה אל פי. עורה
המולאטי והכל-כך מיוחד בצבע מוזהב, משקף את השקיעה מעבר לחלון. למרות הסטטיסטיקה,
אחרי שש שנות נישואין, אני עדיין מאוהב. היא יורקת בפי וצוחקת כשאני בולע ופוקח
את עיניה לרווחה באצבעותיי ומנסה למצוא בתוכן ולו קורט של חרטה. אני עדיין לא
מצליח להשלים עם היותי נאהב.
זאת ישראל, ילד.
התחלתי לכתוב בקבוצה של ישראלים דוברי רוסית. ברוסית.
זה התחיל מפוסט של הקבוצה שנחת בדף הבית שלי; מהצצה, ומאחת נוספת ואז מתגובה
שלי בשפה העברית ומהתנצלות עמוקה על היותי אנאלפבית. זה התחיל מבחור
בשם רומן שאמר לי שכל החברים רצויים ושאני יכול לכתוב בכל שפה בה אבחר. אחרי יומיים
הטענתי מקלדת רוסית לאייפד וכתבתי תגובה שקיבלה מספר לייקים (אנשים אשכרה הבינו
אותי) ואפילו תגובות נבונות. ניסחתי בצד הצטדקות על היותי מתלמד חובב, למקרה
ומישהו ירד על הרוסית שלי ויכנה אותי בשמות גנאי, אבל גנזתי אותה אחרי שאלכס, דן
ולולה אמרו שהם לא העלו על דעתם שלמדתי את השפה בעצמי. הם היו בטוחים שאני ילד
יבוא אישי. בן למהגרים ותיקים. אלכס אף ציין שאשתו מורה לרוסית ולו עצמו יש השכלה
מעלה מממוצעת והעיד שהרוסית שלי לא תבייש רוסי אמיתי ואפילו הזמין אותי לדוג אתו דגים כי הוא מת על הים וחלם עליו מאז ילדותו, אך ראה אותו לראשונה רק אחרי שעלה ארצה בגיל 38. הם לבטח עשו לי לא מעט הנחות
מתוך התלהבות כנה מאדם שלמד את שפת האם שלהם, אבל במקביל העלו את הביטחון העצמי
שלי לשמיים. לי, אישית, ההשתתפות בקבוצה שלהם/שלי(?) מעניקה את השפשוף הנאות בשפה הרוסית
המדוברת, ואני אסיר תודה לכל אחד מהם על כך וחושב שבקרוב אוכל להוסיף שפה נוספת לשאר שפות
אותן אני דובר.
מתיישב על שפת האוקיינוס. כלבי הים צועקים והשקנאים
חגים מעל ראשי ואז דואים מעל המים בפוזה של ישו. אני נפרד, אני אומר להם, אבל לא לתמיד. כי אני היהודי הנודד שמרגיש בכל מקום בבית, ולכן אחזור גם לכאן וגם לשם
ולעוד מקומות ואחלום בכולם, אבל אמות למען רגב אדמה של מדינה אחת, כי מהרגבים
שלה אני מורכב.
מולדת שלי, אני חוזר אליך כי אני שלך.
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.