(1)
אכתוב על הקבוצה הרוסית כי חיי משתנים עכשיו ואני לא יכול לכתוב על עצמי. מחייך פה
קצת. וקצת לא. מסתכל מעבר לחלון, מתעכב על ישראבלוג, ועל כל האפשרויות שהיו פרושות
לפניי, אותן לא מימשתי בגלל שנסגר ואז נפתח ושוב נסגר. וכך סגר בפניי את האשנב החד
פעמי לכתוב על עצמי, כי אבדתי בו אמון, ועכשיו מאוחר מדי. מאוחר מדי להיות קיים.
(2) אכתוב על הקבוצה הרוסית... דמעות שוטפות את
עיניי, אתם מרגישים לי כמו פרידה. כי אם העץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, הרי שלא נפל.
פרידה מעצמי השלם שלא הושלם.
(3) התחלתי חיים ישנים, אני אומר. חיים של
שתיקה. בקבוצה הרוסית אני מסתכל מהצד. קורא וקצת מגיב, לא ממש מספר, כי הם לא
יבינו ממילא. כי הרכבת שלי נסעה בכל השפות. לאליפל שחזר הביתה אסור לספר על עצמו.
(4) היא כורכת את ידיה סביב מותניי. נצמדת אלי
מאחור ולוחשת לתוך גבי שכל בחירותיי נכונות כל עוד, בסוף, אני בוחר לחזור אליה
בשלום. אני מושך את ידיה, מתכופף ובוכה אל תוכן מבלי להסתובב, מבלי להרטיב את
פניי. פנימה אל תוך העולם אליו חזרתי, לו אני שייך. בו בחרתי למות ועד אז לחיות.
(5) היא לוקחת אותי אל המיטה שהציעה רק עכשיו,
בניחוח של מכונת כביסה חדשה, בריח לא מוכר, ולוחשת באוזני שאת המדים תכבס ללא ריחן
כדי שאמשיך להיות לא קיים. ללא ריח וטעם, אדם שמוגדר כצל, כי חזרתי אל העפר.
(6) כשהיא מעירה אותי, אני כורע על ברכיי בגינה
וחופן את הרגבים בידיי. אני חולם על דם שזולג בין גרגרי האדמה ולא מפחד, כי אני
בבית.
(7) אני אומר לה שלא משנה איפה אני נמצא, אני
מתגעגע אליה למרות שהיא כאן. היא אומרת שהיא לא מבינה איך זה יכול להיות. ואני מסביר
לה שבכל העולם אין לי ממנה מספיק, ושדבר לא יפצה על המחסור שלי בה. כי רק היא יודעת מה עובר עלי כשאני מבטיח לכתוב על הקבוצה הרוסית,
אבל כותב על היותי לא קיים; על ישראבלוג שנטל ממני את ההזדמנות, שלא תחזור, להשלים
את קיומי; ועל חלומותיי כשאני כורע מעל הערוגה ונושם את האדמה ממנה נבראתי, אליה
לא אצטרך לשוב כי אני חלק ממנה ממילא.
(7.1) היא מחדירה את ידה אל תוך פי ומלקקת את
הרוק שנוזל מבין שפתיי. אתה התינוקי גורוני שלי, היא אומרת. הכי עדין ומתוק, הכי
רגיש, הכי אנושי, והכי קיים כל עוד קיימת אני.
(7.2) היא מכינה לי סטייק בשר אחר, מוזגת לי
כוסית ויסקי, מחלקת סטייק נוסף בין טאקו לתותח, משכיבה את הילדים, ומבקשת ממני שאקח
אותה למרות שהיא עייפה. כי זה מה שאני צריך.
(7.3) אני לוקח את האישה שלי במיטה שלי, אחרי
שלוגם את הוויסקי לרוויה ומקנח בפרח שלה לשובע, עד הרטט הכי עדין בגופה, ששייך לי; חודר אותה רגע לפני
שהיא לא יכולה, ומקדש את אדמתי כשפורץ אל תוכה בתפילה ובבכי של תשוקה, מהם תברא עבורי את הצאצא הבא.
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה...
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.