אני לא יודע לכתוב מתוך כאב. אני כותב על הכאב כשרק
ההדים שלו עדיין הומים בי. כשעודו פרוש על כף ידי, אבל לא מתפשט מעבר לה. כשהגורל נמצא
בשליטה, כשהתפילות אל מישהו שאולי נמצא מעבר למטוסי הקרב שככו והצורך בנוכחותו פג.
אבל הפעם אחרוג מהרגלי ואכתוב בזמן הפוגה, טרם ענני הזעם של תחילת השנה שהחלה ברגל
שמאל התפוגגו לחלוטין.
כיבסתי מספיק מילים פיוטיות כדי לקבל מהן פטור כששני חבריי גוססים. הקטנה בעקבות תגובה אלרגית לתרופות שקיבלה במהלך עיקור, והגדול בגלל הגעגוע אליה. היא
התכסתה בבועות ואיבדה 30% מעורה. כשראיתי את הבועות מיד לקחתי אותה לבית חולים, שם
נשארה במשך ארבעה ימים. תותח, הגדול, חיפש אותה בכל המקומות בהם נהגה להתחבא, וכשהבין
שאיננה, איבד את התיאבון ואתמול בערב את ההכרה. אני יודע שלא כולם יכולים להבין, ומניח
שגם לא צריך, אבל בעל חיים, בטח ובטח כזה כמו תותח שהיה הסיפא שלי למבצע עופרת יצוקה,
וכמו הקטנה אותה אימצתי כי אשתי לא רוצה עוד ילדים ובעיניי נתפסה כתחליף, הוא לא רק
חלק מהמשפחה, הוא פיסה מהחיים.
קיבלתי מספר ימי חופשה והקלות לא מעטות בעבודה,
לא בגלל הבנה את המצב, אלא בגלל המצב בו הגעתי לבסיס למחרת, אחרי שאשפזתי את
הקטנה. אני לא יודע מה ראו מבחוץ, אבל אני יודע מה התחולל אצלי בפנים. משהו שגרם
לסובבים ללבוש הבעה של בהלה ולהפנות אותי לממונים כדי לקבל הבנה. כן, אני יכול
להתפלסף עוד ועוד, אבל אני לא רוצה, כי הכי פשוט ומדויק להגיד שהייתי שבר כלי. ועודי.
למעשה, הסדקים בינתיים רק התרחבו ונדמה לי שאני קורס.
הערב הבאתי את שניהם הביתה. אותו אחרי יום אשפוז
ואותה אחרי ארבעה ימים במהלכם ישנתי במרפאה, ליד הכלוב שלה, ממנו נסעתי לבסיס ואליו
חזרתי בסיום יום העבודה. מחר בבוקר אקפיץ אותם לאשפוז יומי להחלפת תחבושות לאחת
ולעירוי ובדיקות נוספות עבור השני. הרופא המנתח יצא בסדר אתי. הוא הוריד 65% ממה שהייתי
אמור לשלם עד כה, התקשר הערב והתעניין בשלומה של הקטנה בבית, ונדמה לי שלקח את שני
הגיבורים הקטנים שלי כפרויקט אישי. אני מקווה שהוא יודע מה הוא עושה כי הודות
ובגלל התקווה שלו אני מכניס אותם לשבוע נוסף של עינוי.
אני לא מסוגל לקרוא, לא מסוגל לחשוב, לא מסוגל
לאהוב. וכפי שניתן להבין מהפוסט הזה, אני לא יכול אפילו לכתוב. אולי כשאוכל, אספר
איך מדדתי את התקרה באצבעות כדי להמשיך ולבלוע את הדמעות שלא פסקו, גם כשהעיניים
ייבשו, האף נגדש והגרון חרחר. על איך אמרתי לאנג' שאני מאבד את הסבלנות, מעכתי את
הסיגריה על הקרקע ולא טרחתי להרים את הבדל. על איך היא אחזה בידי והתחננה בפניי
שאתן לרופאים עוד הזדמנות ושאולי הם לא באמת מושכים את הזמן, אלא מתקשים להבין את
הסיבות. על איך היא נתלתה על צווארי והסבירה לי שהם חייבים להסתובב עם פנים
מנותקים ומרוחקים כי אסור להם לקחת ללב, אחרת יישברו. על איך הַבְּעָתָה ששינתה את
תווי פניה, הפכה את בטני כשראיתי בה את ההשתקפות של מי שהייתי פעם. ואולי של מי
שעודי כשאני מרגיש שמישהו מושך את השטיח מתחת לרגליי.
הקטנה חזרה רעבה כמו שור ולמרות הכאבים אוכלת
את כל מה שאני רוקח. חזה עוף מבושל, קציצות בשר טחון טרי, ריבועי בשר עם חלבון
צמחי. אני מגיש לה את המזון לתוך הכובע בו עטוף ראשה הפצפון פן תלקק את הפצעים, וממלמל
על הילדה הכי יפה בגן עם העיניים הכי צהובות בגן. תותח שוכב על המיטה, מנסה לאכול,
ובנימוס ניגש למקלחת ומקיא שם. שב מבויש בחולשתו וחוזר לשכב על המיטה. אנחנו לא
במיטבנו בתחילתה של השנה החדשה. אני מסתכל מעבר לחלון, מעבר למטוסי הקרב, מאגרף את
ידי ומניף אותה למרומים למקרה ואכן יש שם מישהו, כדי להזכיר לו את ההבטחה עליה לא
חזרתי מאז צוק איתן, שכשאגיע אליו, הוא לא יהיה קיים.
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה...
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.