Archives
- March 2016 (1)
- February 2016 (2)
- January 2016 (4)
- December 2015 (3)
- November 2015 (3)
- October 2015 (2)
- September 2015 (5)
- August 2015 (3)
- July 2015 (7)
- June 2015 (5)
- January 2014 (3)
- December 2009 (1)

Categories
רשומות פופולריות
-
אז אחרי שרקדנו, התחרמנו ואפילו הזדווגנו באחת הפינות החשוכות של מועדון; אחרי שעשינו עוד סיבוב ברכב ובסוף החלטנו להשאירו בחניה ולחזור במוני...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
לפני שש שנים, כשחייתי בבקתה רעועה על חשבון צבא הגנה לישראל, אננה ואני ישבנו על הגג של הבית שלי. באותה תקופה עדיין לא ידעתי מה צופה לי ה...
-
הזמרת הזאת חברה בארגון "בצלם" שמקבל מימון מארגון אנטישמי ואף הגיש לשופט גולדסטון נתונים שגויים, בעקבותיהם מדינת ישראל וחיילי צה...
-
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה...
-
היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות בשפתי התחת...
-
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד גם אני ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
-
אני כנראה צריך לכתוב משהו, כי מזמן לא כתבתי. אבל אני לא יודע מה לכתוב. טוב לי. האושר שלי עולה על גדותיו ומשתקף בפיסות זעירות של מציאות י...
-
The broken soldier, kindly bade to stay; Sat by his fire, and talked the night away, Wept o'er his wounds, or tales of sorrow d...
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...

BlogRoll
-
-
me שמך לקרוא לי כך?3 weeks ago
-
כתובת מעבר1 year ago
-
פרידה, והצורך בצורך1 year ago
-
-
-
ורד לבן / פרק שני2 years ago
-
Permission to be bold?2 years ago
-
האביב הגיע לדיסקוס!2 years ago
-
בין מורשת לדת3 years ago

Thursday, September 17, 2015
אני לא יודע לכתוב מתוך כאב. אני כותב על הכאב כשרק
ההדים שלו עדיין הומים בי. כשעודו פרוש על כף ידי, אבל לא מתפשט מעבר לה. כשהגורל נמצא
בשליטה, כשהתפילות אל מישהו שאולי נמצא מעבר למטוסי הקרב שככו והצורך בנוכחותו פג.
אבל הפעם אחרוג מהרגלי ואכתוב בזמן הפוגה, טרם ענני הזעם של תחילת השנה שהחלה ברגל
שמאל התפוגגו לחלוטין.
כיבסתי מספיק מילים פיוטיות כדי לקבל מהן פטור כששני חבריי גוססים. הקטנה בעקבות תגובה אלרגית לתרופות שקיבלה במהלך עיקור, והגדול בגלל הגעגוע אליה. היא
התכסתה בבועות ואיבדה 30% מעורה. כשראיתי את הבועות מיד לקחתי אותה לבית חולים, שם
נשארה במשך ארבעה ימים. תותח, הגדול, חיפש אותה בכל המקומות בהם נהגה להתחבא, וכשהבין
שאיננה, איבד את התיאבון ואתמול בערב את ההכרה. אני יודע שלא כולם יכולים להבין, ומניח
שגם לא צריך, אבל בעל חיים, בטח ובטח כזה כמו תותח שהיה הסיפא שלי למבצע עופרת יצוקה,
וכמו הקטנה אותה אימצתי כי אשתי לא רוצה עוד ילדים ובעיניי נתפסה כתחליף, הוא לא רק
חלק מהמשפחה, הוא פיסה מהחיים.
קיבלתי מספר ימי חופשה והקלות לא מעטות בעבודה,
לא בגלל הבנה את המצב, אלא בגלל המצב בו הגעתי לבסיס למחרת, אחרי שאשפזתי את
הקטנה. אני לא יודע מה ראו מבחוץ, אבל אני יודע מה התחולל אצלי בפנים. משהו שגרם
לסובבים ללבוש הבעה של בהלה ולהפנות אותי לממונים כדי לקבל הבנה. כן, אני יכול
להתפלסף עוד ועוד, אבל אני לא רוצה, כי הכי פשוט ומדויק להגיד שהייתי שבר כלי. ועודי.
למעשה, הסדקים בינתיים רק התרחבו ונדמה לי שאני קורס.
הערב הבאתי את שניהם הביתה. אותו אחרי יום אשפוז
ואותה אחרי ארבעה ימים במהלכם ישנתי במרפאה, ליד הכלוב שלה, ממנו נסעתי לבסיס ואליו
חזרתי בסיום יום העבודה. מחר בבוקר אקפיץ אותם לאשפוז יומי להחלפת תחבושות לאחת
ולעירוי ובדיקות נוספות עבור השני. הרופא המנתח יצא בסדר אתי. הוא הוריד 65% ממה שהייתי
אמור לשלם עד כה, התקשר הערב והתעניין בשלומה של הקטנה בבית, ונדמה לי שלקח את שני
הגיבורים הקטנים שלי כפרויקט אישי. אני מקווה שהוא יודע מה הוא עושה כי הודות
ובגלל התקווה שלו אני מכניס אותם לשבוע נוסף של עינוי.
אני לא מסוגל לקרוא, לא מסוגל לחשוב, לא מסוגל
לאהוב. וכפי שניתן להבין מהפוסט הזה, אני לא יכול אפילו לכתוב. אולי כשאוכל, אספר
איך מדדתי את התקרה באצבעות כדי להמשיך ולבלוע את הדמעות שלא פסקו, גם כשהעיניים
ייבשו, האף נגדש והגרון חרחר. על איך אמרתי לאנג' שאני מאבד את הסבלנות, מעכתי את
הסיגריה על הקרקע ולא טרחתי להרים את הבדל. על איך היא אחזה בידי והתחננה בפניי
שאתן לרופאים עוד הזדמנות ושאולי הם לא באמת מושכים את הזמן, אלא מתקשים להבין את
הסיבות. על איך היא נתלתה על צווארי והסבירה לי שהם חייבים להסתובב עם פנים
מנותקים ומרוחקים כי אסור להם לקחת ללב, אחרת יישברו. על איך הַבְּעָתָה ששינתה את
תווי פניה, הפכה את בטני כשראיתי בה את ההשתקפות של מי שהייתי פעם. ואולי של מי
שעודי כשאני מרגיש שמישהו מושך את השטיח מתחת לרגליי.
הקטנה חזרה רעבה כמו שור ולמרות הכאבים אוכלת
את כל מה שאני רוקח. חזה עוף מבושל, קציצות בשר טחון טרי, ריבועי בשר עם חלבון
צמחי. אני מגיש לה את המזון לתוך הכובע בו עטוף ראשה הפצפון פן תלקק את הפצעים, וממלמל
על הילדה הכי יפה בגן עם העיניים הכי צהובות בגן. תותח שוכב על המיטה, מנסה לאכול,
ובנימוס ניגש למקלחת ומקיא שם. שב מבויש בחולשתו וחוזר לשכב על המיטה. אנחנו לא
במיטבנו בתחילתה של השנה החדשה. אני מסתכל מעבר לחלון, מעבר למטוסי הקרב, מאגרף את
ידי ומניף אותה למרומים למקרה ואכן יש שם מישהו, כדי להזכיר לו את ההבטחה עליה לא
חזרתי מאז צוק איתן, שכשאגיע אליו, הוא לא יהיה קיים.
Labels:חברים על ארבע
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.