My photo

הייתי כותב ש"אני מאוהב!", אבל אני חושש שזה כבר לא סוד. 

Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Showing posts with label אנג'לינה. Show all posts
Showing posts with label אנג'לינה. Show all posts
Thursday, March 3, 2016

מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כדי למות מסופק. כדי להרים את הציוד ולכתוף, כדי לענוד ולחבוש, כדי להביט ולראות, לשמוע ולהקשיב, כדי לדעת מתי לא להרגיש. בבשרי העמיקו סימני הסומק שחרץ בי ערסל הזיכרונות. אני קצת מצולק וקצת תמים, לפעמים קצת עייף, לרוב מבין, ולפעמים לא רוצה. אני אנושי.

Friday, January 8, 2016

Ludwig Van Beethoven

פותח את השער בשקט, בשקט נכנס ועוצר על הגזוזטרא, שם מסיר את מגפיי ואת גרביי. מסיר את השבוע, את המראות ואת המתחים. עורם אותם בפינה. לא מחטט בהם, למרות הפיתוי, ויחף פונה אל הגינה. בודק את ערוגת התבלינים, את ערוגת הפקעות ואת החממות. ממולל את האדמה בין אצבעותיי ומסניף אותה אל נחיריי, בהתחלה כדי לבדוק את טיבה ואחר כך מתוך געגוע. מלטף כל עלה, מושך אותו בין כריות אצבעותיי כדי לוודא שאינו מכוסה בכנימות או בבליטות של מחלה אחרת. עוצם את עיניי כדי להפעיל את חוש המישוש ביתר עוז. ונרדם בעמידה.

Thursday, December 17, 2015

האצבעות חלודות על המקלדת, מילים חורקות במעברים בין מחשבה לפרסום. הלילות שוב מתחברים לימים, האור אל החושך והגעגוע אל הסוף. אני נפרד בכל פעם לתמיד, ועם כל חזרה נולד מחדש. אליה, החוצה, אני שליו ורגוע, ורק האחיזה שלי בפרק כף ידה מתהדקת בין חלום לחלום. אלי, פנימה, אני קרוע ומסור לשני עולמות מנוגדים: לעולם בו שולט המוות, ולעולמה, בו שולטים החיים.
Wednesday, December 2, 2015

היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות בשפתי התחתונה, חותכות אותה עד זוב דם.

"אני לובשת חזייה חדשה," היא מודיעה, "אתה אוהב אותה?"
Tuesday, November 10, 2015

אני מסתכל סביבי. הכל ארוז. חלקים ממני כבר בדרך הביתה. חלקים ממני לנצח יישארו כאן. חייל יהודי שהיה קצת חייל אמריקאי ונשוי לערביה. אבא לשישה ילדים (בינתיים) ובעל לשלוש נשים. לשתיים מהן, לשעבר. אני עוד אחזור לכאן לפי החוזה ואטוס מעל האוקיינוס פעמים אינספור במהלך השנים הקרובות, אבל לא כאדם חופשי אלא כרכוש של צה"ל. ואין שמח ממני על כך. אני מתגעגע ל"צ" המקועקעת על נשמתי, לתחושה של סכנה, לייעוד ולהבנה שאין לי ארץ אחרת, גם אם באחרת היה לי טוב יותר.
Monday, November 2, 2015

היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת:

"תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל לילה טלאים טלאים."

"אין לי מילים," משיב, אוחז בידה וטובל את אצבעותיה בפי. "איני יודע מה קורה איתי. אני יודע מה קורע אותי. טלאים טלאים."
Saturday, October 10, 2015

"אני יודעת מה אתה צריך, תינוקי," אמרה וכבשה את ראשה בברכיי.
"את יודעת?" הרמתי אותה מהרצפה והושבתי על ירכיי. אימצתי אותה אל חזי ועטפתי בזרועותיי.
"כן, אני יודעת," הביטה בעיניי, "אתה צריך להשתחרר ולהרגיש שלי."
"אני מרגיש שלך," בלעתי את הרוק שהצטבר בפי כמו על-פי פקודה כי הגוף קלט לפני המוח את מה שאמרה.
Tuesday, September 8, 2015

"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי.
"ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את ידי על ראשה, אוחז בקווצה אחת משיערה ונושם אותה, "נוכל לעשות כל מה שתרצי."

היא מחייכת.

"בא לך להיות יותר ספציפית כדי שאדע למה הסכמתי עכשיו?" אני מתקן את עצמי כי אמא שלי לימדה אותי שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא. 
Sunday, September 6, 2015

אנג'לינה ניגשת אלי כאילו הערב ממשיך. ולמה שיעצור? הילדים ישנים, הטלוויזיה סתמה, הצעצועים מסודרים. אישית הנחתי את הצעצוע הסורר האחרון בארגז וגלגלתי אותו לתוך הארון. עכשיו צריך לנער את השטיח, להאכיל את הסנאים כדי שלא ילעסו את המושב של האופניים, ולהתנשק עם החתולים, במיוחד עם טאקו הקטנה והמופרעת ששוב התיישבה על השיש.
Thursday, September 3, 2015

בהתחלה חשבתי שאני לא כותב כי אני עסוק עם כל העניין של הקהילה. אבל בימים אחרונים הבנתי שאני לא כותב כי אני מלא, שואף ומסור למטרה. מטרה דרכה אני ממלא את הצרכים שלפנים מילאתי בכתיבה. איך כתיבה של מדריכים והדרכה אישית של בלוגרים חדשים יכולה להחליף כתיבה של פוסטים מייגעים והחוזרים על עצמם על כך שאני אוהב את אשתי, אני לא יודע. אבל זאת עובדה. 
Sunday, August 23, 2015

זה בערך הפוסט העשירי שאני מנסה לכתוב. כותב מוחק כמו אידיוט. נרתמתי לעניין של הקהילה בכל כוחותיי. כל האנרגיות שלי מופנות למקום אחד. אין לא יכול, יש מת, רוץ חייל!
Saturday, August 8, 2015

אני כנראה צריך לכתוב משהו, כי מזמן לא כתבתי. אבל אני לא יודע מה לכתוב. טוב לי. האושר שלי עולה על גדותיו ומשתקף בפיסות זעירות של מציאות יומיום. למדתי לקלוט את הבעת פניהם של המאחלים, טרם יממשו את איחוליהם בקול, כדי לבקש מהם שיאחלו לי שבחיי דבר לא ישתנה. שהכל יישאר כפי שהינו.
Wednesday, July 22, 2015

אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שידה נותרה רפויה, כשגירשתי אותה מעל פניי, צלקות אחיזתה נחרטו בעורי.
Saturday, July 4, 2015

"אתה יודע שבשבוע הבא אנחנו חוגגים שש שנים?" ניגבה את ידיה ותלתה את המגבת על הידית של התנור.
"ברור! נראה לך שאשכח משהו כזה?" הקפתי את הסלון, נטול הילדים, בעיניי.
"אתה זוכר שאמרת שלא נחזיק מעמד מעבר לשלושה חודשים ואף התנצלת מראש?" התיישבה על הכיסא ליד הבר ומתחה את זרועותיה העייפות על הדלפק.
Thursday, July 2, 2015

היא מחדירה את אצבעות כף ידה לתוך כף ידי, כורכת אותן סביב אצבעותיי. "בוא, תינוקי", לוחשת ומובילה אותי, ההולך אחריה משל הייתה מעקה נסתר מעיניי בחשכה, מבלי לשאול לאן.

אני לא יודע להסביר לעצמי ולסובביי, איך קרה שהתמכרתי אליה. מדוע, אני המאולף בכל הקודים הצבאיים, לא מפעיל את מה שלמדתי ונשבה. נשבה בלבי ובגופי למגע ידה בידי, נשבה מאחורי סורג ובריח של תשוקתי, בתוכה שבתוכי.

Saturday, June 27, 2015


השבוע כאב לי וחברה טובה אמרה שהיא שמחה לדעת שאני סובל לפעמים ושאנג'לינה לא תמיד מושלמת. היא צדקה לא פחות מאנג'לינה שבחרה להכאיב לי. אך למרות הידיעה שכולם מגיעים לכולם, ולמרות שאני אוהב אותה גם כשפניי נפולות ואני לא מרגיש דבר פרט לכישלון: כאב. כאב מספיק כדי שאעשן סיגריה, כדי שאשמוט את הבדל בהינף יד לתוך עציץ, ומספיק כדי שאלך לארבעים ושמונה שעות. רציתי לחזור הביתה בין לבין, אבל כשהתקשרתי, היא נשמעה דרמתית מדי ולכן ויתרתי ונשארתי בבסיס.
Saturday, June 20, 2015

השקעתי את פניי בפרח והסנפתי אותו במלוא הריאות. לשיער שלה ניחוח תותים ולפרח שלה ריח של אהבה. היא תלתה את רגליה על כתפיי והצמידה את שפתיי אל עלי הכותרת בידיים רועדות, ספק מתשוקה ספק ממבוכה. השחלתי את ידיי תחת האגן שלה והרמתי את פלג גופה התחתון כדי להיטיב ללכוד את העוקץ בין שפתיי.
Wednesday, June 10, 2015
אני שומע רעם, גם את. אני חושב שמטוסי הקרב הביסו סופסוף את אלוהי אבי ואת מאמינה שהגשם יורד גם במאי. יש משהו בגוף שלך לו אני מכור, יש משהו בעיניך בלעדיו אני לא יכול לחיות. יש בך דבר מה אותו איני מכיר ומכיר בכל יום מחדש. את ממציאה לי שמות חיבה עליהם לא אעז לחזור אבל מאלץ אותך לומר אותם שוב ושוב. את נוגעת לי במקומות מתים שקמים לתחייה כשאת כאן וגוססים כשאינך. את מספרת לי שאמי קרוב לוודאי נשקה לכפות רגליי וידיי כשנולדתי, מדגימה ויולדת אותי מחדש.
Monday, June 8, 2015
אז אחרי שרקדנו, התחרמנו ואפילו הזדווגנו באחת הפינות החשוכות של מועדון; אחרי שעשינו עוד סיבוב ברכב ובסוף החלטנו להשאירו בחניה ולחזור במונית; אחרי שהבכנו את הנהג למרות שניסינו להתאפק; אחרי שמותירים אחרינו שובל של פרטי לבוש, נכנסנו ערומים לחדר שינה ווידאנו שמה שעשינו במועדון וברכב היה טוב כפי שזכרנו; אחרי שהתכרבלה על חזי ונרדמה באמצע משפט; אחרי שהפכתי אותה בזהירות ויצאתי לעשן כדי להירגע; אחרי שביררתי את כל מה שדרש בירור וסידרתי את מה שדרש סידור; אחרי שהכנתי ארוחת בוקר והערתי את הפרח שלה ואחר-כך אותה; אחרי שנאנקה בעודה מצמידה את הראש שלי אליה וגמרה; אחרי שהחזרנו לעצמנו את הנשימה, היא אמרה:
Tuesday, December 15, 2009

ואני חשבתי שחלף לי. אני חשבתי שעבר. אני חשבתי שהכל עניין של עצמה. ומה עצום יותר מאהבה?

ניצב מעליה על ברכיי. מאונן מעל שדיה. סוטר לפניה פעם אחת ואז בפעם שנייה. דורש שתזיין את עצמה עם האצבעות ותלקק. אני חייב לראות.

Back to Top