My photo

הייתי כותב ש"אני מאוהב!", אבל אני חושש שזה כבר לא סוד. 

Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Sunday, January 31, 2016

הזמרת הזאת חברה בארגון "בצלם" שמקבל מימון מארגון אנטישמי ואף הגיש לשופט גולדסטון נתונים שגויים, בעקבותיהם מדינת ישראל וחיילי צה"ל הואשמו בפשעים נגד האנושות. היא חברה בארגון שבאופן אובססיבי מעוות את האמת מול העולם, ולמרות השאילתות הרבות של עיתונאים שמעמידים אותו על "טעויותיו", אינו מטריח את עצמו אפילו לענות. היא חברה בארגון שבגללו קציני צה"ל שנלחמו וסיכנו את חייהם עבור ילדיה ונכדיה, לא יכולים לרדת מהמטוס בלונדון, פן יכלאו. הזמרת הזאת חברה בארגון שמשווה את חיילי צה"ל לפשיסטים. את חיילי צה"ל שנכנסים לבניינים ממולכדים רגלית כדי לא לפגוע באכלוסיה הלא לוחמת, למרות שהיה ניתן לעשות את זה מהאוויר. היא חברה בארגון שטוען שחיו של ילד פלסטיני יקרים יותר מחיו של חייל צה"ל, יקרים יותר מחייהם של ילדיו ושל אשתו. היא חתומה על עצומה בעד חברת כנסת זועבי שדרשה להסיר מזועבי את כל ההאשמות על השתתפותה במשט של אנשי אלקעידה וחמאס שתקפו באכזריות את חיילי צה"ל. מבחינתה של הזמרת הזאת זה בסדר גמור לזרוק חייל צה"ל מגובה של שני מטרים, מסיפון העליון אל התחתון של אוניית מחבלים, לדקור אותו בסכינים, ולהכות בו בלום ברזל. הזמרת הזאת שכחה שגם לחיילי צה"ל יש משפחות וילדים ושגם הם בני אדם. ושכשדוקרים אותם, פורץ מהם דם, ושכשזורקים אותם מסיפון, עצמותיהם נשברות*. היא שכחה שהם לא רק מדים ודרגות, אלא בני אדם. שהם מגנים עליה ועל המדינה בשפתה היא שרה. ואף מקשיבים לקולה כדי לאזור כוחות. כדי במקומות, מהם לא כולם חוזרים, לזכור, ולהזכיר לעצמם שיש להם בית.
Friday, January 22, 2016

"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב.

הילדים מורחים על פניהם את הג'לי הצבעוני, כבר לא מקפידים על ההפרדה בין הצבעים של בנים ובנות. אני שותה אותה בעיניים דומעות מתשוקה ומהקלה כשהיא מניחה את הכלים בכיור ומתכופפת כדי לסדר אותם במדיח.
Tuesday, January 19, 2016

סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מכל הצדדים; מחדדת את קמטי הדריכות, מושחת את האור הדל על עיניים טרוטות, מבריקה אותן ספק בעייפות, ספק בדמעה. מתגודדים סביב המילה האחרונה, ממתינים שתשקע בתודעה, שתעורר שאלות. מקשיבים לשתיקה המהוססת שצוברת בטחון. הכל ברור, אפשר להמשיך לתוך העלטה, לשלב הבא, האירוע עוד לא נגמר. הרכבים מתרחקים בזה אחר זה, אורותיהם מגששים את דרכם לאורך הכביש המשובש, ענני אבק עולים בזהירות ומתערבלים בקרני אור תועה, אולי של פנס ואולי של כוכב, ואולי של בדידות. 
Friday, January 8, 2016

Ludwig Van Beethoven

פותח את השער בשקט, בשקט נכנס ועוצר על הגזוזטרא, שם מסיר את מגפיי ואת גרביי. מסיר את השבוע, את המראות ואת המתחים. עורם אותם בפינה. לא מחטט בהם, למרות הפיתוי, ויחף פונה אל הגינה. בודק את ערוגת התבלינים, את ערוגת הפקעות ואת החממות. ממולל את האדמה בין אצבעותיי ומסניף אותה אל נחיריי, בהתחלה כדי לבדוק את טיבה ואחר כך מתוך געגוע. מלטף כל עלה, מושך אותו בין כריות אצבעותיי כדי לוודא שאינו מכוסה בכנימות או בבליטות של מחלה אחרת. עוצם את עיניי כדי להפעיל את חוש המישוש ביתר עוז. ונרדם בעמידה.

Back to Top