Clotted blood

טאקו רקמה עור על הבשר החשוף פרט לאזור הפנימי של הירכיים שגם הוא מתכסה לאיטו ונסגר. היא עדיין לא יכולה ללכת, כי מדובר באזור רגיש במיוחד, ולכן אנחנו דואגים לכל צרכיה ולא מורידים ממנה את העין, אבל היא כבר צועדת מתוך כאב ואפילו משחקת עם העכבר החדש. מבקשת חיבוקים וליטופים, מגיבה למילה "נשיקה" בהרמת ראש והצמדת שפתיה לשלי, ונרגעת כשאני ממלמל את ה"ילדה הכי יפה בגן". היא היחידה שנהנית מהשירה שלי שעד כה הייתי בטוח שאיכותה מסתכמת ביכולת שלה להרוג את החיים ולהקים את המתים לתחייה (ואולי בכך העניין?). 

אני נשכב ליד הסל קל שלה והיא יוצאת אלי בזהירות ובכאב, מצפצפת יללה ילדותית וקוברת את ראשה באגרוף שלי. מי היה מאמין שדווקא שם, במקום בו מקופלים כעס וכאב, ייאוש וזיכרונות, במקום שמתכווץ כשאני מסתיר את הדמעות, כשאני נזכר, כשאני מתעורר בלילות, כשאני מבין שחיי לא שווים את קליפת השום, היא תמצא הגנה ומסתור.

חייתי יותר מדי מתים בעולם הזה, נדמה לי, ראיתי יותר מדי אנשים ואת האלוהים שניסו לייצג. אני מרושת כמו עקבים של גרביים משומשים יתר על המידה. ניתן לראות דרכי אבל לעולם לא אותי.

אוסף את טאקו על כל שש מאות הגרמים שלה שמסרבים להדביק את בני גילה בגלל התרופות, ההרדמות היומיומיות, הזעזוע שגופה הזעיר עבר. מבקש נשיקה, מצמיד את שפתיי אל שפתיה ועוצם את עיניי. מתפלל למטוסי הקרב שבשמיים שישמרו לי עליה, ומתחנן להפסקה מחיי רצופי האובדן.

...מתקרב לדלת כדי להביא לי כוס מים. עוצר במקום. אני חושב שבמידה רבה ומעוותת משהו אני מרוצה מהפעלתנות שנחתה עלי מכורח הנסיבות. חוסר שינה כרוני, עיסוק מתמיד בחיים של אחר, תחושה של נוכחות ואחריות מצילת חיים. אני מאולף.

...שוב מתקרב לדלת כדי להביא לי כוס מים. מושיט את ידי אל טאקו שישנה בסל קל החדש והמרווח שקניתי לה היום. היא מתרוממת על רגליה הכואבות ומביטה בעיני. אני כורע על ברכיי ומשתופף, משקיע את פניי בתוך הכובע המעצבן שהיא חובשת סביב ראשה ועוצם את עיניי.

את הנשיקה הזאת היא ביקשה.