רשומות פופולריות
-
אני שומע רעם, גם את. אני חושב שמטוסי הקרב הביסו סופסוף את אלוהי אבי ואת מאמינה שהגשם יורד גם במאי. יש משהו בגוף שלך לו אני מכור, יש משהו ב...
-
זה בערך הפוסט העשירי שאני מנסה לכתוב. כותב מוחק כמו אידיוט. נרתמתי לעניין של הקהילה בכל כוחותיי. כל האנרגיות שלי מופנות למקום אחד. אין ל...
-
אז אחרי שרקדנו, התחרמנו ואפילו הזדווגנו באחת הפינות החשוכות של מועדון; אחרי שעשינו עוד סיבוב ברכב ובסוף החלטנו להשאירו בחניה ולחזור במוני...
-
הזמרת הזאת חברה בארגון "בצלם" שמקבל מימון מארגון אנטישמי ואף הגיש לשופט גולדסטון נתונים שגויים, בעקבותיהם מדינת ישראל וחיילי צה...
-
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
אני כנראה צריך לכתוב משהו, כי מזמן לא כתבתי. אבל אני לא יודע מה לכתוב. טוב לי. האושר שלי עולה על גדותיו ומשתקף בפיסות זעירות של מציאות י...
-
הרבה דברים השארנו בארץ: חברים, הורים, אני אפילו השארתי ילדים מנישואי הקודמים. וגינה – הבייבי שלי, שהתחילה מעץ לימון אותו קיבלתי במתנ... -
Ludwig Van Beethoven פותח את השער בשקט, בשקט נכנס ועוצר על הגזוזטרא, שם מסיר את מגפיי ואת גרביי. מסיר את השבוע, את המראות ואת...
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות... -
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד גם אני ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
BlogRoll
-
נשק ו-7 באוקטובר6 months ago
-
-
כתובת מעבר8 years ago
-
עשרים ואחת ביוני10 years ago
-
בין מורשת לדת10 years ago
-
פוסט שלום10 years ago
-
כל ההתחלות על הסוף10 years ago
-
ככה לא קובעים דייט10 years ago
-
ארוחה עסקית11 years ago
-
Awareness11 years ago
Tuesday, September 8, 2015
"בסוף
השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי.
"ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל,"
מניח את ידי על ראשה, אוחז בקווצה אחת משיערה ונושם אותה, "נוכל לעשות כל מה
שתרצי."
היא מחייכת.
"בא לך להיות יותר ספציפית כדי שאדע למה
הסכמתי עכשיו?" אני מתקן את עצמי כי אמא שלי לימדה אותי שעדיף מאוחר מאשר
לעולם לא.
היא שותקת וקוברת את פניה עמוק יותר בירכיי. אני
מזהה בגופה תנודות של צחוק עצור ומבין שנפלתי בפח.
"טוב," נכנע, "לא אחזור בי, אבל
לפחות תכיני אותי כדי שאדע למה לצפות."
"אני רוצה לשגע אותך יותר, כי מגיע לך,
תינוקי," לוחשת.
"אני יודע שמגיע לי," נאנח, "לכולנו
מגיעים החיים בהם בחרנו ומי שאנחנו. העולם לא יותר מהד שחוזר אל מי שאנחנו באמת."
היא מניפה את ידה, לופתת את שערות חזי ומכרבלת
את אצבעותיה בתוכן. המגע שלה מעביר בי זרם חשמל. אני נותן מבט אחרון במצגת עליה
עבדתי בשבוע האחרון ומתמכר להיותי מכור.
ידה מתחפרת בצלעותיי, ציפורניה חודרות ומרפות,
ושוב חודרות כדי לגלוש אל מותניי ולהשאיר אחריהן חמישה שבילים לוהטים של ספק הנאה,
ספק כאב. אני מכיר אותה ולכן יודע מתי להתרומם מעל מושב הכיסא כדי שתוכל להשיל
ממני את מכנסיי. אני לכוד בה, אני יודע שאני לכוד בה לפי העולם שמסתובב סביבי, לפי
הפינות המתעגלות של החדר, לפי הכתמים הכהים שכובשים את הבהירים מול מבטי. לפי חלקיקי
האור שמתככבים ומשתחלים תחת ריסי עיניי המסרבות להסגר וממאנות להיפקח.
"אני רוצה לשגע אותך ככה, אבל יותר,"
מסבירה ונושכת את שפתי התחתונה עד זוב דם, מוהלת את דמי ברוקה ויורקת את התמהיל
לתוך פי.
ככה אבל יותר. אני חוזר אחריה. ככה אבל יותר. שומע
את טריקת עפעפיי מעל עיניי. ומתמכר.
כן, ככה אבל יותר...
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.