My photo

הייתי כותב ש"אני מאוהב!", אבל אני חושש שזה כבר לא סוד. 

Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Showing posts with label צבא. Show all posts
Showing posts with label צבא. Show all posts
Thursday, March 3, 2016

מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כדי למות מסופק. כדי להרים את הציוד ולכתוף, כדי לענוד ולחבוש, כדי להביט ולראות, לשמוע ולהקשיב, כדי לדעת מתי לא להרגיש. בבשרי העמיקו סימני הסומק שחרץ בי ערסל הזיכרונות. אני קצת מצולק וקצת תמים, לפעמים קצת עייף, לרוב מבין, ולפעמים לא רוצה. אני אנושי.

Thursday, February 11, 2016

The broken soldier, kindly bade to stay; 
Sat by his fire, and talked the night away,
Wept o'er his wounds, or tales of sorrow done, 
Shoulder'd his crutch, and show'd how fields were won.
Oliver Goldsmith

מכתב לחברה:

או... כמה ישנתי. חבל על הזמן. את הנשיקות ששלחת לגב שלי אחלק חצי-חצי. אני זקוק להן רק בגב העליון, לכן את החצי השני אשמור לפעם הבאה.

הוא צודק. זה לא אמיתי מה שרואים שם. אתה נופל לתוך עולם מקביל. לתוך סיוט. נדמה לך שכל זה לא קורה באמת. 
Tuesday, January 19, 2016

סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מכל הצדדים; מחדדת את קמטי הדריכות, מושחת את האור הדל על עיניים טרוטות, מבריקה אותן ספק בעייפות, ספק בדמעה. מתגודדים סביב המילה האחרונה, ממתינים שתשקע בתודעה, שתעורר שאלות. מקשיבים לשתיקה המהוססת שצוברת בטחון. הכל ברור, אפשר להמשיך לתוך העלטה, לשלב הבא, האירוע עוד לא נגמר. הרכבים מתרחקים בזה אחר זה, אורותיהם מגששים את דרכם לאורך הכביש המשובש, ענני אבק עולים בזהירות ומתערבלים בקרני אור תועה, אולי של פנס ואולי של כוכב, ואולי של בדידות. 
Saturday, December 26, 2015

מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בלחיי, ומפשיטה אותי מבגדיי, ספוגי השנאה, ועושה אתי אהבה, אני יודע מדוע חזרתי הביתה, אחרי שבוע של ניתוק.  

Thursday, December 17, 2015

האצבעות חלודות על המקלדת, מילים חורקות במעברים בין מחשבה לפרסום. הלילות שוב מתחברים לימים, האור אל החושך והגעגוע אל הסוף. אני נפרד בכל פעם לתמיד, ועם כל חזרה נולד מחדש. אליה, החוצה, אני שליו ורגוע, ורק האחיזה שלי בפרק כף ידה מתהדקת בין חלום לחלום. אלי, פנימה, אני קרוע ומסור לשני עולמות מנוגדים: לעולם בו שולט המוות, ולעולמה, בו שולטים החיים.
Wednesday, December 2, 2015

היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות בשפתי התחתונה, חותכות אותה עד זוב דם.

"אני לובשת חזייה חדשה," היא מודיעה, "אתה אוהב אותה?"
Monday, November 2, 2015

היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת:

"תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל לילה טלאים טלאים."

"אין לי מילים," משיב, אוחז בידה וטובל את אצבעותיה בפי. "איני יודע מה קורה איתי. אני יודע מה קורע אותי. טלאים טלאים."
Tuesday, October 6, 2015

התעוררתי כי היא לחשה את שמי ונשקה לשפתיי בין האותיות. ככה: א נשיקה ל נשיקה י נשיקה פ נשיקה ל נשיקה. היא נישקה אותי לאט והאותיות של שמי היו איטיות גם הן. שמעתי אותן ממרחקים, ממאחורי שער שכם, ממאחורי זעקותיה של אישה שספק צרחה, או שמא היה זה ההד של הסמטא שהעלה את קולה לגבהים של האלים: "התינוקות שלי! התינוקות שלי!"
Friday, September 25, 2015

במידה רבה ומעוותת משהו אני מרוצה מהפעלתנות שנחתה עלי מכורח הנסיבות. חוסר שינה כרוני, עיסוק מתמיד בחיים של אחר, תחושה של נוכחות ואחריות מצילת חיים. לא הייתי מתנגד לשידורים חוזרים לולי חיים אמיתיים היו תלויים בי ולולי לרוב בחיי זה נגמר במוות ובחוסר היכולת שלי, למרות האגרופים שאני מניף לכיוון השמיים, לשנות את המצב. הפעם נדמה לי (אופטימיות זהירה) שהצליח לי. תותח חוזר לעצמו לאט אבל בטוח. הוא אוכל, נהנה במיוחד מהפשטידות שאני אופה לו ושבהתחלה נראו לא מספקות, אבל לאחר התייעצות עם תזונאית חתולים (מי היה מאמין שקיים כזה דבר) כשהתחלתי להמיס לתוכן אוכל יבש, שמחירו עולה על מחיר קוויאר שחור, הוא העלה במשקלו.

Friday, January 17, 2014


שבועיים אחרי שאנחנו מגיעים לקליפורניה, אני מועבר לברסטו. אלה לא היו התכניות. הייתי אמור להגיע למכללה צבאית בקנזס. הייתי אמור להגיע לשם בסוף אוגוסט. אבל הכל השתבש. אמריקאים הבטיחו לתקוף בסוריה, הסורים הבטיחו לתקוף אותנו בתגובה. הקורס שנלחמתי עליו ירד לטמיון. כולם היו מתוחים, כולם היו עצבניים. העולם שלי נתקע בין שמיים לארץ. תגיד תודה שאישרו לך, יש עכשיו המון פיטורים ואתה קיבלת הטבה. כן, קיבלתי, אבל לא קיבלתי, כי בסוף אני נשאר, ממתין על הגבול לתשובה הסורית למתקפה האמריקאית. בחדשות הודיעו שאזרחי המדינה הורגים אחד את השני בתחנות לחילוקי מסכות אב"כ. עד שאובמה יחליט, לסורים כבר לא יישאר במי לנקום. אנחנו נהרוג זה את זה. אבל אני חייב לעבור את הקורס המובטח בנושא רה-ארגון. אני חייב כי אנחנו מצטמצמים. יהיה צבא קטן, יהיו רובוטים, שולחן החול יוחלף במסך, מרגלים במזל"טים, האויב בהדמיה. בפעם הבאה לא ישלחו את חיר"ם להתפרק לפיסות של עור, שיער ואיברים בג'נין, כי לא יהיה צורך בכך.

Back to Top