מחר אני נוסע לנחם את האלמנה ואת
הוריו של אחיו הבכור של המלך דוד. הוריו של בניה הגיבור שהם גם הוריה של גיסתו של
אליאב יהיו שם כי הם לא רק קרובי משפחה אלא גם חברים מאוד קרובים.
עודי זוכר את כלתו של
בניה הגיבור. הוא נהרג שלושה שבועות לפני החתונה. כלה אלמנה. בת 24.
הלוואי והייתה לי קופסא גדולה. גדולה
אבל לא גדולה מדי. קצת יותר גדולה ממני, או בגודל שלי. חשוכה לחלוטין. ואטומה
לחלוטין. הייתי נכנס לתוכה עכשיו ומדמיין לא כלום חירש אילם ועיוור. לא להרבה זמן.
רק עד שהנשימה תתייצב והדמעות יתייבשו והמחשבות ישובו אל משכבן הנוח, ליד
הזיכרונות שישכחו ואני שוב אוכל להכיל את החיים, ובעיקר את המוות.
בגדולה
נכנס הביתה. עייף מוות. לא בא לי
לראות אף אחד, לא אותה ולא את עצמי. לא בא לי לכתוב, לא בא לי להרגיש. אני לא רוצה
להיות נחמד עכשיו, אנג'לינה. לא רוצה ללקק את אצבעותיך או להקשיב לקולך. אני לא
רוצה לראות אותך, כי את משתקפת מתוכי.
את לא נעלבת. את לא עושה דרמה, לא
מאשימה, לא מתעצבנת. את מחייכת, כורעת וחולצת את נעליי. ובשקט מגישה את המאפה שאפית
הערב לקראת בואי, ולידו מציבה את כוס הקפה.
"זה בסדר, תינוקי,"
אומרת לאט כדי לאפשר לי לקרוא את שפתיך, "אני יודעת שכרגע קשה לך לשמוע אהבה".
הרבה דברים השארנו בארץ: חברים, הורים, אני אפילו השארתי ילדים מנישואי הקודמים. וגינה – הבייבי שלי, שהתחילה מעץ לימון אותו קיבלתי במתנ...
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.