Followers
Archives
- March 2016 (1)
- February 2016 (2)
- January 2016 (4)
- December 2015 (3)
- November 2015 (3)
- October 2015 (2)
- September 2015 (5)
- August 2015 (3)
- July 2015 (7)
- June 2015 (5)
- January 2014 (3)
- December 2009 (1)
Categories
רשומות פופולריות
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
-
היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת: "תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל ליל...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד גם אני ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
-
"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי. "ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את...
-
כל מי שמגיב דרך דיסקוס יכול לקבוע הגדרות כדי לקבל אך ורק את התגובות שממוענות אליו ספציפית (כמו שזה קורה בישרא). ככה :
-
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בל...
-
היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות בשפתי התחת...
BlogRoll
-
-
בדידות בצמרת2 years ago
-
כתובת מעבר6 years ago
-
פרידה, והצורך בצורך6 years ago
-
-
-
ורד לבן / פרק שני8 years ago
-
Permission to be bold?8 years ago
-
האביב הגיע לדיסקוס!8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
:My friends said
Thursday, March 3, 2016
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם
לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די
וחוויתי מספיק כדי למות מסופק. כדי להרים את הציוד ולכתוף, כדי לענוד ולחבוש, כדי
להביט ולראות, לשמוע ולהקשיב, כדי לדעת מתי לא להרגיש. בבשרי העמיקו סימני הסומק
שחרץ בי ערסל הזיכרונות. אני קצת מצולק וקצת תמים, לפעמים קצת עייף, לרוב מבין,
ולפעמים לא רוצה. אני אנושי.
היא נוגעת בטבעת הנישואין שעל אצבעי. מגלגלת אותה
באצבעה, מלטפת אותה במחשבות, לתוכן שקעה. אני עוקב אחריה בזהירות, מלכסן מבט מהמסמך
שתקוע מול פניי. היא שטה על גלי התודעה שלי, מטביעה בה עקבות ובריצה קלה משטחת את לבי.
אני פושט את זרועי ומצמיד אותה אלי, עור אל עור, ונאנח. צחוקה עדין ורך באוזני,
כמו צליל של ענבלי פעמונים. כמה אני אוהב אותה!
"כמה אני אוהב אותך?" אני שואל.
"עד הנשימה האחרונה שלך," היא משיבה.
"ומה יקרה כשאנשום אותה? האם אפסיק לאהוב
אותך אז?"
"לא," היא עונה ומצמידה את שפתיה התפוחות אל
כתפי, פתוחות ולחות עם מגע שיניים וקצת עם לשון, "אז אנשים אותך כדי שתהיה לך עוד אחת."
אם כך, אאלץ לחיות לנצח, אני חושב כשאני חודר
אותה בזהירות ומקיף את שורש הזקפה בכף ידי כדי להגביל את עומק החדירה, למרות
תחנוניה שאחדור אותה עמוק. היא מתעקשת להחליף את ידי בידה, אבל אני לא סומך עליה
ויודע שהיא תמשיך להתעקש לא מחוסר אחריות, אלא כי מותר לה להסיר את העכבות כשהיא סומכת
עלי שאדע לקבוע את הגבולות. הלילה היא הילדה הקטנה והבלתי אחראית שלי עם בטן בולטת
קצת בתחתונים עם הדפסי בלונים ודובונים. ואני אוהב אותה בכל לילה אחרת כי בכל לילה
היא שונה, כל מה שאני רוצה, ורק שלי.
היא זולגת לאורך גופי עד חלציי ועוצרת שם. מזיזה
את ידי ומקיפה את הכיפה בשפתיה. ורגע לפני שאני שוקע בהנאה, מרימה את ראשה ואומרת:
"נכון שזאת סוכריה?"
"על מקל ערוך מדי עבור נשים בהריון,"
אני משיב.
"איזה מזל שאני רק ילדה!" היא צוחקת,
ו...
מטוסי הקרב שבשמיים, כמה אני אוהב אותה ולא
יכול להפסיק. אני מכור לה ומתמכר אליה בכל רגע יותר. פעם התפללתי שזה לא ייגמר,
עכשיו אני מפלל שיעצור, כי אני לא עומד בעוצמת האהבה שפורצת מחזי.
"תנשום, תינוקי," היא מלטפת את
צלעותיי ביד פשוטת אצבעות כשאגלי הזיעה פורצים ממצחי ומתוך בית השחי שלי מתגלגלת
טיפה גדולה, מדגדגת ונספגת בסדין; כשאני גדל ומתקשח בפיה; כשגופי חדל להיות שלי
ונענה לרצונותיה. כשאני נעתר וגומר.
"את יודעת להיות ילדה רעה," תולה את עיניי
בפניה אגב נשימה כבדה כשהרעם מכה בהרים וחוזר מתגלגל כהד. כשרוח צוננת נושבת מבעד
לחלון, מרעידה את זגוגיותיו ומגישה את ניחוחו הצונן של החורף שגדע את האביב.
"וכל כך טובה בזה." היא משיבה ספק
מתוך חלומה, ספק מתוך חלומי.
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.