My photo

הייתי כותב ש"אני מאוהב!", אבל אני חושש שזה כבר לא סוד. 

Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Thursday, February 11, 2016

The broken soldier, kindly bade to stay; 
Sat by his fire, and talked the night away,
Wept o'er his wounds, or tales of sorrow done, 
Shoulder'd his crutch, and show'd how fields were won.
Oliver Goldsmith

מכתב לחברה:

או... כמה ישנתי. חבל על הזמן. את הנשיקות ששלחת לגב שלי אחלק חצי-חצי. אני זקוק להן רק בגב העליון, לכן את החצי השני אשמור לפעם הבאה.

הוא צודק. זה לא אמיתי מה שרואים שם. אתה נופל לתוך עולם מקביל. לתוך סיוט. נדמה לך שכל זה לא קורה באמת. 

גנים ממולכדים... גן ממולכד עם ילדים בפנים. אנחנו מקבלים ידיעה שהגן ממולכד ובאחד מחדריו הפנימיים מסתתר מבוקש ממוגן ושמור. אתה שוכב שם (ילד בעצמך עם שני תינוקות בני מספר חודשים בבית), מוקף באויבים מכל עבר. חבר שלך שוכב במרחק של מספר צעדים ועוד אחד מספר צעדים מאחוריך. אתם רועדים מקור ומהמתח וממתינים שאחרוני הילדים יוצאו מהגן, ונותן סימן. עכשיו ניתן לחתור למגע, כי עכשיו אם הבניין יתפוצץ, תמות רק אתה וחבריך והמחבלים, ואף ילד לא ייפגע. ילד שלהם. לך אכפת מהילדים שלהם, להם לא.

אתה נכנס לבנין. התשתיות הממולכדות שהם הניחו, מפוצצות בנינים של אכלוסיה לא חמושה בכל פעם שטיל ישראלי נוחת על הקרקע. קוראים לזה "פיצוץ משני". אתה מרחם על האנשים שמתים בגלל הארגון שנמצא בראשם ומשתמש בהם בתור מגן אנושי ולכן מבין למה שלחו אותך עם פינצטה ביד למצוא את ההם שריססו את חבריך מהבניין. אתה עולה במדרגות ונכנס פנימה. משפחה רגילה ומפוחדת קצת. טלוויזיה, אגרטל, חלון שבור. מלחמה. אתה מחפש נשק וחשודים. נכנס לחדר צדדי. לול, כמו הלול שיש לך בבית, עם תינוק קטן בתוכו. אתה בודק את מה שלימדו אותך לבדוק, אתה מאולף, נשכב על הרצפה ומסתכל מתחת ללול. הלול ממולכד. הורים מלכדו את הלול של התינוק שלהם כדי שהחייל היהודי שיכנס, יתפוצץ יחד עם התינוק והתינוק ימות כשהיד. מלמטה אתה שומע צעקה של אחד החברים. הוא מודיע שגם במקרר על המדף, בין חלב לביצים, מונחים חומרי נפץ. ומה אם אחד מהילדים שלהם היה נוגע בלי כוונה, ומה אם הייתה מתרחשת טעות כלשהי, טיפת מים הייתה נוחתת או זץ, או מנורת מקרר הייתה עושה משהו לא במקום, וכל המשפחה הייתה עולה לאוויר? כלום. זה לא משנה, כל עוד קיים סיכוי שהפיצוץ ייקח אתו יהודי. אם לא בפועל, אז במחשבה.

נשים זקנות בנות מאה נשארות בבתים כשכל שאר בני המשפחה מתבקשים לצאת. הטענה שהן זקנות מדי ולא ניתן להזיז אותן ברורה, עד שמקבלים הוראה להתרחק מהבניין. ממתינים לתגבורת, התגבורת מורכבת מחיילים קשוחים שאפילו אתה מתפלא למה היחס הזה לאוכלוסיה שלא עשתה דבר (בינתיים). אחרי שחילופי מילים עולים לדציבלים צורמים של צרחות, הזקנה מורדת על ידי בני המשפחה למטה. אנחנו עולים. המזרן עדיין חם ועליו מונחת חגורת נפץ שהייתה אמורה להתפוצץ יחד עם הזקנה ברגע שאחד החיילים יכנס לחדר.

וזה רק על קצה המזלג. מספר סיפורים שנגעו בי אישית כשהייתי קטן. היום אני גדול, גדלתי ממלחמה למלחמה, ממבצע למבצע, מפעילות לפעילות, ולא הפסקתי ללחוש לעצמי: אל תשכח שאלה אנשים, אל תשחק (אל תתפורר), אל תאבד את האנושיות שבך. גם אחרי מאה פעמים אתה עשוי להיתקל בחף מפשע, אל תוציא את זה על מי שלא מגיע לו. הילדים לא אשמים, הזקנה לא אשמה, אולי אפילו האישה הזאת (שהובילה 22 מחבריי למלכודת, ממנה חזרו בשקים של איברים, שיער, עור ודם) לא אשמה כי בעלה הכריח אותה להקריב את ילדיה. אל תבעט בשולחן שלהם בעצבים רק כדי להשקיט את המועקה, אל תתפוס אותו בחולצה ואל תצרח בפניו ואל תנופף בנשק שלך מול הילד שזורק עליך כיסא ומקלל אותך. הוא חושב שאתה לא מבין את שפתו ומקלל אותך קללות שהגדולים שלך שנראים בגילו לא ילמדו עד סוף חייהם כנראה. אל. אל. אל. אל תרגיש. אתה מכונה. התפקיד שלך ברור. אין מקום לאדם שבך, לזה שפוחד או כועס או מיואש. את זה תוציא לתוך בקבוק כשתגיע הביתה. לתוך סיוט או אולי לתוך פרוצה.

והנה, לפני מספר ימים, שהתחברו ליום אחד ארוך, הגיעה הידיעה על כך שמחזירים גופות של אלה שרצחו את החיילת בירושלים. לא בשטחים, לא במהלך מלחמה, לא במהלך התפרעויות, לא. במהלך בידוק שגרתי. אירוע מתוכנן היטב, שנגמר במותה של החיילת בלבד. נשק חם, נשק קר, מטעני חבלה. כל מי שהיה שם, היה אמור לעלות לאוויר, להתפרק לאיברים, לפיסות שיער ועור (אני יודע איך זה נראה, יש לי ניסיון). אבל האירוע נגמר בחיילת הרוגה אחת. בת 19. הדר. קטנטונת, בגובה של אשתי, רזונת ושברירית.

כשהכרתי את אשתי היא הייתה בת 17. כולם אמרו שהגזמתי, ביקרו אותי על ניצול של נערה. מבחינת החוק היא הייתה גבולית, אך מוסרית היא הייתה אסורה. כשהתחתנו והיא בת 18, אמרו שהיא ילדה עדיין ושאני עושה טעות. להתחתן מוקדם מדי, אבל למות מירי של שלושה מחבלים ולמנוע בגופה הקטנטן את מותם של אזרחי המדינה זה בסדר. לתפקיד הזה היא כבר מוכנה.

היום החזרנו את הגופות. לאלה שזורקים עלי כרגע סלעים, בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. הם עטים עלי ועל חבריי החמושים ללא מורא, ללא קורט של פחד. האכזריות בעיניהם בלתי אנושית. השנאה ממלאת את האוויר ומסמיכה אותו. אפשר לחתוך את האוויר בסכין, לחלק את השנאה שבו לפרוסות, לתת פרוסה אחת לכל שוכני העולם ויישאר עודף לדור הבא. הם בני אדם, אני אומר לעצמי כדי לא לשכוח. הם בני אדם, הם לא זן אחר של בעלי חיים, יש להם רגשות, יש להם אמהות, יש להם ילדים - אומר ולא מאמין.

קן הצרעות נשאר מאחורי. אני מתכנן לדפדף בעיתונים, לראות איך עברה הלוויה של הדר, להזדהות עם יקיריה, להשתתף בצערם. שולח הודעה לאשתי, מודיע לה שאני חוזר הביתה. היא שואלת אם כולם חוזרים. מספר לה שלא, שחלק נשארו עדיין, אבל כנראה יחזרו בעוד 24 שעות. היא כותבת שמחר תהיה סערה ושיהיה להם קשה.

חושב על מטעני חבלה ועל בקבוקי תבערה. על הסוּפה של שנאה ועל הוריקן של מוות. לכל זה יתווספו מספר טיפות גשם ואולי גם מספר דמעות. אבל אף אחד כבר לא ירגיש.

ג'ורדנו ברונו הוצא להורג. הוא היה המרטיר הראשון של המדע, הראשון שהקריב את חייו למען המדע. ברונו טען שזמן וחלל אינסופיים. כמי שביקר באינספור עולמות מקבילים, אני יודע שהוא צודק.

---

היא קוברת את פניה בלוח לבי, מכרבלת את אצבעותיה בשערות בודדות שמכסות את חזי. לא תולשת אותן למרות בדידותן, פן תיפגע גבריותי. מכנה אותי "גורוני, תינוקי", זולגת לאורך גופי מטה, אל התשוקה המזדקפת ומכסה את תאוותנו בסדין.

כשנכנסתי הביתה וביקשתי להתקלח לבד, היא נראתה כל כך אבודה. הלשון בגדה בי, המילים שיצאו מפי היו קשות. לקח זמן עד שהצלחתי להסביר את עצמי. ביקשתי שתחליף את המצעים, בזמן שאני מתקלח, ללבנים. להכי לבנים. כי אני חייב להתנקות מהלכלוך של העולם המקביל.

היא זולגת אל חלציי ומדברת עם תשוקתי, מקניטה בקוקטיות מתוקה את הזקפה שמתעוררת לקראתה. מכנה אותי "מאסטר הוטנס" ואוספת בלשונה את הדמעה הראשונה שמקבלת את פניה. מטפסת לכל אורכי, כדי למשוח אותה על שפתיי. יש בה דבר מה משובב נפש, משהו המבטיח את המחר.

ואולי זה אני שרואה את העולמות המקבילים כשאני עוצם את עיניי, מחלקם מתעורר בצעקה ורץ לרחוץ את ידיי מהדם הקרוש שנטמע בקמטיי אצבעותיי; ובחלקם שוקע עד אבדן חושים, מוצץ את אצבעותיה מתוך חלום, ממלמל את שמה. ונושם. 


0 comments:

Post a Comment

אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.

Back to Top