Clotted blood: הפעמונים של ג'נין

:My friends said

זה בערך הפוסט העשירי שאני מנסה לכתוב. כותב מוחק כמו אידיוט. נרתמתי לעניין של הקהילה בכל כוחותיי. כל האנרגיות שלי מופנות למקום אחד. אין לא יכול, יש מת, רוץ חייל!

היא צוחקת עלי, אומרת שתמיד משהו לוקח אותי ממנה, פעם מלחמה, פעם תרגיל, פעם מבצע, פעם קהילה. אני מסביר לה שמי שלוקח אותי ממנה הוא אני והבחירות שאני עושה, ולא הנסיבות. כי אני כזה שנותן את עצמו עד הסוף למען המטרה. ושכדאי לה לשנוא אותי או לפחות לכעוס. היא לא שואלת אותי מה קורה כשהמטרות מתנגשות ולמה אני תמיד מציב אותה במקום אחד לפני הכי חשוב בסדר העדיפויות. היא מבקשת שאחדור אותה. היא מלטפת את פניי, מחדירה את אצבעותיה אל פי ושואלת אם טוב לי "תינוקי". היא רוטטת בידיי וגומרת יחד אתי. היא מנקה אותי במגבת רטובה ומאכילה אותי מידיה בפרוסות אננס. היא אוהבת אותי כפי שאני. על מטרותיי ועל חלומותיי, על כוחותיי שהולכים ומתדללים. היא אוהבת אותי למרות ובגלל מי שאני.

"אבל גם אותי אתה אוהב עד הסוף," לוחשת באוזני, נוגעת לא נוגעת בפעמונים המצלצלים בתוך ראשי. "כי גם אני שלך ולכן יודעת לפנות עבורך מקום."

כשהיא מקבלת אותי לתוכה בשנית, אני מפנה את מבטי אל החלון. פאת הרקיע הדועכת מבשרת את בוא הסתיו, ואורו הדל של חצי ירח חיוור מאיר את גופינו הצמודים. ניצני זריחה רכים בוקעים מבעד לעננים, וזורקים בהם אודם מהוסה וסמוק. נדמה לי שאני צועק, ואולי זאת היא, כששנינו גומרים ונרדמים.

היא חולמת על חמניות ואני על הפעמונים של ג'נין. כי אין לא יכול, יש מת. רוץ חייל...

Clotted blood

Between the Wars

:Email Subscribe Form

Followers

Archives

Categories

רשומות פופולריות

BlogRoll

:My friends said

הפעמונים של ג'נין