Followers
Archives
- March 2016 (1)
- February 2016 (2)
- January 2016 (4)
- December 2015 (3)
- November 2015 (3)
- October 2015 (2)
- September 2015 (5)
- August 2015 (3)
- July 2015 (7)
- June 2015 (5)
- January 2014 (3)
- December 2009 (1)
Categories
רשומות פופולריות
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת: "תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל ליל...
-
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד גם אני ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
-
"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי. "ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את...
-
כל מי שמגיב דרך דיסקוס יכול לקבוע הגדרות כדי לקבל אך ורק את התגובות שממוענות אליו ספציפית (כמו שזה קורה בישרא). ככה :
-
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה...
-
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בל...
BlogRoll
-
-
בדידות בצמרת2 years ago
-
כתובת מעבר6 years ago
-
פרידה, והצורך בצורך6 years ago
-
-
-
ורד לבן / פרק שני8 years ago
-
Permission to be bold?8 years ago
-
האביב הגיע לדיסקוס!8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
:My friends said
Wednesday, July 15, 2015
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ
חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי
תחזור בה ותסכים להביא עוד ילדים לעולם ולכן החלטתי למצוא לעצמי תינוק. עיני נפלה
על היצור הזריז ביותר בחבורה. משהו שלא הייתי ממהר לכנות אותו חתול או כלב. בלתי מוסבר,
חסר צורה וספק נולד כזה, ספק עשה תאונה חזיתית עם מיכלים של צבע.
"XXX,"
אמרה הבחורה.
"מה?" חייכתי, "קיים גזע בשם 'טורטייה'?"
"לא," תיקנה אותי, "XXX."
אני ששוב שמעתי "טורטייה" אבל
התביישתי לשאול, מיד התקשרתי הביתה והודעתי שאני מביא את טאקו ושהיא מהממת.
"אבל למה "טאקו"?" התפלאה
אשתי.
"כי טאקו זאת טורטייה ממולאת ולכן הרבה
יותר שווה מסתם טורטייה."
למרות שטענתה של אמנדה שמדובר ב"חתולה של
מנקה הארובות", נשמעה לי מדליקה והגיונית לחלוטין, בדקתי באינטרנט וגיליתי
שאכן כמעט "טורטייה". טורטי, חתולה בעלת גוונים להם זוכות רק נקבות
וכמעט לעולם לא הזכרים. עכשיו נותר רק לבדוק שהזכר בן השש, תותח (מגזע טאבי מקרל, כך הסתבר),
אכן יסכים להתחבר עם היצור הבלתי מוגדר. היום הראשון היה מתוח למדי. תותח ברח, היא
נשפה ורשפה לכיוונו, והקשר שנרקם ביניהם לא נראה כהתחלה של ידידות מופלאה. ביום השני
הוא נרגע והתחיל לחזר אחריה. הפך לשומר הראש האישי שלה. היא עדיין מעיפה לו פה ושם
כאפה מצלצלת, אבל הוא לא נעלב, רק נותן בה מבט מהורהר על גבול הטפת מוסר: כך לא
מתנהגת חתולה שמכבדת את עצמה. תותח ואני מקיימים דיונים ארוכים אודות חינוכה. אני נמלא
הערצה כלפי החתול הג'נטלמני על סבלנותו ותבונתו. הוא אמנם קירב את מיקומו אל פניי
בלילה וחוזר אל רגליי רק לקראת זריחה, אך פרט לאחיזה איתנה שהוא לופת את זרועי,
אינו מביע קנאה. בכל אופן, לא קנאה מאיימת. היא, לעומתו, נוהגת בי משל הייתי אמה. יושבת
בשקע של הצוואר או על העורף, עוצמת את עיניה ומוצצת את תנוך אוזני או את בגדיי, יוצרת
בהם פטמות ומגרגרת. התנהגותה התינוקית מרגשת אותי, אני מתכווץ מחמלה ספוגה בעונג. כפתורי
הרגישות שלי נלחצים כולם בבת אחת. עיניי מתלוות אליה תמיד. אני בודק איך אכלה, איך
שתתה, איך והאם עשתה קקי או פיפי ובדומה לכל אב מסור מוכן לדבר על כך שעות על גבי שעות.
"תותח ואתה דומים," קובעת אנג'לינה, "באהבה
שלכם יש משהו משותף."
"לכל האהבות יש משהו משותף," אני
משיב, "הזדקקות, נדמה לי. אבל לא רק."
היא מעבירה את ידה על שפתיי ומחדירה שתי אצבעות
לתוך פי.
"אתה אדם טוב," אומרת ונושקת לי מעל
אצבעותיה, "יש בך שלווה וסערה, השלמה ומלחמה ואוקיינוס של אהבה."
"יש בי בעיקר אותך," אומר מתוך
מבוכה, מרגיש איך האודם שזורק בפניי מבעיר את קצות אוזניי, "את יולדת אותי
החדש, אנג'ל, מרשה לי... מאפשרת לי... מעניקה לי את הסיבה להיות כל מה ששכחתי שרציתי
פעם."
הזמן נמתח ומתלפף סביבנו באטיות לאה. היא נעה מעלי כמעט ללא תנועה, מבלי להרעיד את האוויר. אני מרגיש אותה בתוכי, משל הייתה
כדורית אדומה שרצה בעורקיי, ונושם לפי הקצב שלה. טאקו ותותח מוצאים את
מקומם על קצה המיטה ומהאינטרקום בוקעות נשימותיהם השלוות של ילדינו המשותפים. על
פאת השמים, מעבר לחלון, רושפים זיקי הלבנה וקילוחי ערפל דקיקים מפזזים ונארגים על רשתית החלון. לילה אפל ורך מציץ אל החדר בשמיו השחורים כמעט, ברחש ענפים חרישי ובריח של
אוויר צח, משיב נפש. אפוד רוגע ושלווה, אני שוקע בקורי האושר האינסופי כשטאקו
מתכרבלת לגוש קטן בין כתפי לאוזני השמאלית ותותח אוחז את זרועי הימנית, מזכה אותה
בליקוק משייף ומניח עליה את ראשו. אנג' ממקמת את ברכה על אשכיי ונרדמת על חזי. העלטה
יורדת על העולם סביבי, כשאני מעז ופוקח את עיניי ובשפתיים בלבד חוזר על התפילות
שלמדתי בילדותי.
Labels:חברים על ארבע,שובבים
.
ReplyDelete