Clotted blood: ולקינוח

הרבה דברים השארנו בארץ: חברים, הורים, אני אפילו השארתי ילדים מנישואי הקודמים. וגינה – הבייבי שלי, שהתחילה מעץ לימון אותו קיבלתי במתנה כשהחלטתי שמשפחה נוספת כבר לא אבנה ולכן עדיף לי אם אחיה תחת עץ דקל באי בודד. אז עץ דקל לא, גם אי בודד לא ממש, אבל קרקע מבודדת בשולי מושב צפוני נידח ועץ לימון קטן, השתלבו היטב בבידוד החברתי שכפיתי על עצמי. יחד עם הקרקע המבודדת הגיע גם שכן מבודד בשם ולנטין. שמו אמנם לא הופיע בחוזה מכירה אבל כשהגעתי כדי לשתול את העץ, הוא כבר ניצב שם, מתלונן על כאבי גב ומסביר היכן ואיך צריך לשתול אותו, איזה בית כדאי לבנות על הקרקע, איפה לקנות מצרכי מזון ומי מבין החנוונים הסמוכים הוא רמאי. וכך, ולנטין ועץ הלימון, הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העתידי שלי, סביבו עם הזמן הרכבתי במו ידיי בית בן שלוש קומות, טיפחתי גינה יפהפייה, למדתי את רזי החקלאות לחקלאי חובב, ואפילו בניתי משפחה חדשה, יציבה, חמה ואוהבת. בין ולנטין לביני מיד נוצר ליין של סחר חליפין: אני רקחתי ריבות מפירות העונה וחלקתי עמו והוא זיקק אלכוהול נהדר ותמיד לקח אותי בחשבון. במקביל, כמובן, החלפנו בינינו שתילים וייחורים וטיפים ואפילו תולעים, ואם אחד מאתנו נאלץ להיפרד מגינתו לתקופה ממושכת, השני שם עין על הטפטפות ועל המזיקים. עם הזמן גיליתי שבתוך היהודי האדמוני והמתלונן-תמיד, הציני שלא הניח לאף פגם של הסובבים אותו לחמוק מלשונו השנונה ומעינו החדה עד כאב, שוכנת נשמה של כלב נאמן. הוא מעולם לא סירב לאף אחת מבקשותיי ולהבדיל מבשאר העולם ה"פגום והנלעג" תמיד ראה בי רק את הטוב שמעטים שמים לב אליו. הגודל שלי לא הרתיע אותו, הקעקועים לא עוררו בו סטיגמות, מהפירסינגים הוא התעלם וזה שאשתי ערבייה עניין את הסבתא שלו, אם בכלל.

השיא במערכת יחסים שלנו התרחש כאשר ולנטין סיפר לי שהוא שתל פסיפלורה למרגלות ביתו שעתידה להקיף את הבית בפריחתה המיוחדת ולהניב שפע של פירות. ואכן, ולנטין לא התבדה. בשנה הראשונה לאחר השתילה, הפסיפלורה הניבה ארבעה מחזורים של פירות עסיסיים ומתוקים להפליא. אכלנו אותם טריים, קפואים, בגלידה, בסלט, וסתם כמו חטיף ביניים, אך בשנה השניה היא קפאה על מקומה. ליבו של ולנטין נשבר. במשך שעות הוא ניצב מול ביתו, מחפש בעיניו ולו פרי אחד לנחמה ונאנח במבטא יהודי כבד. "אני לא מבין את זה, בחיי", נהג לשפוך את לבו מעל כוסית של אלכוהול משובח מעשה ידיו, "מה חסר לה?" אמרתי לו שיירגע ושאולי היא נכנסה לשנת מנוחה, אך גם בשנה שהגיעה אחריה הפסיפלורה, שכבר הקיפה את ביתו של ולנטין לחלוטין, נשארה עקרה. ולנטין המיואש והחסר תקווה השלים עם העובדה. הוא נכנס לביתו מבלי לזכותה ולו במבט אחד, הפסיק לדבר עליה והתעלם ממנה בהפגנתיות תיאטרלית. באביב של השנה השלישית חזרתי מהשוק הדרוזי עמוס בעגבניות יפהפיות שהשתפלו מענפים מקורזלים ואיתנים והבריקו באודם מוצק ומעורר תאבון. וכשהסתכלתי על הפסיפלורה נטולת הפירות, שליפפה את קירות ביתו של ולנטין בירוק עז נוטף בריאות, החלטתי לעשות מעשה. עליתי על סולם ותליתי בין ענפיה, בעזרת חוט דייג שקוף, חלק מהעגבניות העסיסיות שאך קניתי. ירדתי מהסולם והסתכלתי על יצירת האמנות. השילוב בין העלים הענקיים והמכוכבים של פסיפלורה לבין הפירות האדומים היה עוצר נשימה. שמח על הרעיון המבריק, חזרתי הביתה ולקראת הערב, בתוך כל המטלות, שכחתי ממנו כליל. גם כשולנטין, סמוק ונסער, הופיע בפתח ביתנו, לא קישרתי ובכנות נבהלתי שמא התרחש משהו איום ונורא.

"אל תשאל מה קרה!" צעק ולנטין לתוך הדלת הסגורה בזמן שסובבתי את המנעול כדי לפתוח אותה, "צמחו עליה פירות! שנראים כמו עגבניות!"

"שנראים כמו מה?" שאלה אנג'לינה, "לא יכול להיות!"

הצעתי בזהירות לקטוף פרי או שניים כדי לבדוק ופסעתי אחריהם לכיוון הבית. כשהגעתי לשם שניהם כבר אחזו אשכול ארגמני ומעט עייף בידיהם. אנג'לינה נתנה בי מבט זועף, ולנטין שתק ואני חשבתי שאולי הרעיון המבריק שלי, לא היה מבריק כל כך.

"אבל ביום, בשמש," הצטדקתי במבוכה, "זה היה נראה בהרבה יותר יפה..."

ולנטין לא הסיר את שאר העגבניות והתגאה מאוד בפני כל היוצאים והנכנסים לביתו בפירות שצמחו על הפסיפלורה שלו. העגבניות, לעומת זאת, כמשו, התקמטו, התייבשו ונשרו. ומאז למרגלות הפסיפלורה, שעד היום לא חזרה להניב פירות, אנחנו מטפחים חלקה מכובדת לגידול עגבניות ומקנחים בהן את כוסיות האלכוהול שולנטין מייצר.

אז זהו, ששלשום צלצל הטלפון ועל הקו היה ולנטין. מסתבר שהוא עשה טיול בן שבועיים בתאילנד והחליט לחזור לישראל דרך לוס אנג'לס.

"אני מגיע בעוד 12 שעות," הודיע. "מקווה שתהיו בבית".

אני רצתי לסופר ואנג'לינה חיממה את התנור. כאשר ולנטין ואני חזרנו משדה התעופה האוכל כבר היה מוכן. ולנטין פתח מזוודה ושלף ממנה שני בקבוקי אלכוהול. המשלוח המסורבל מישראל ללוס אנג'לס שהגיע דרך תאילנד. מיד התנצלתי על כי אין לי דבר ל"קינוח", לא זיתים סוריים ולא כדורי לבנה בשמן זית דרוזי ואפילו לא חומוס, אך הוא ביטל את ההתנצלויות שלי בחיוך מסתורי, רחץ את ידיו והתיישב ליד השולחן. ורק בסוף הארוחה, כשאנג' כבר פינתה את הצלחות, הוא לפתע זינק על רגליו וצעק: "הא! אז לגבי הקינוח! אני דאגתי לזה כבר!" ורץ אל המזוודה.

מיותר לתאר את הצרחות של אנג'לינה, אבל הילדים מאוד התרשמו. אחרי מחשבה ארוכה ומבט רציני, הנסיכה הצביעה וקבעה באופן חד משמעי ש"ג'וקי זה לא אוכל" והחייל אמר ש"ג'וקי על הריצפה זה לא אוכל, אבל על הצלחת דווקא כן."

Clotted blood

Between the Wars

Followers

Archives

Categories

רשומות פופולריות

BlogRoll

:My friends said

ולקינוח

0 comments:

Post a Comment

:Email Subscribe Form