My photo

הייתי כותב ש"אני מאוהב!", אבל אני חושש שזה כבר לא סוד. 

Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Saturday, August 8, 2015

אני כנראה צריך לכתוב משהו, כי מזמן לא כתבתי. אבל אני לא יודע מה לכתוב. טוב לי. האושר שלי עולה על גדותיו ומשתקף בפיסות זעירות של מציאות יומיום. למדתי לקלוט את הבעת פניהם של המאחלים, טרם יממשו את איחוליהם בקול, כדי לבקש מהם שיאחלו לי שבחיי דבר לא ישתנה. שהכל יישאר כפי שהינו.

השקעתי כל-כך הרבה מאמצים בלהסביר מדוע האושר הזה יקר לי. כתבתי פוסטים, התווכחתי עם אלה שלא הבינו, וכמו אחוז תזזית התקלפתי לא רק מבגדיי, אלא אפילו מעורי. קבעתי לעצמי מעין פרויקט חיים, אבל כיוון שהבלוגיה בה כתבתי הכריזה על סגירה, חזרתי בי אחרי הפוסט העשירי (נדמה לי). אולי אנחנו לא באמת צריכים להבין את עצמנו או להסביר, ולא באמת צריכים להיות מובנים לסובבים. כי אם נהיה, יאבד הקסם. הציפייה, התקווה, החלומות, התפילות. המסתורין.

מצמיד אותה אלי, מלקק את אצבעותיה אחרי שהניחה פיסה של עוף על לשוני. היא אומרת שאני גורם לה להיות מודעת לעצמה. אני שואל למה ומתחרט. היא צוחקת ואומרת שאין לה מושג למה. שכך היא מרגישה כשלשוני עוטפת את אצבעותיה, לוחכת את הקפלים ושוקעת ברווח שביניהן. ואני מבין. אני מבין כי כשהיא יוצאת מהמיטה שלנו בבוקר אחרי שאנחנו עושים אהבה, עטופה באחת מחולצותיי שמגיעה מטה מברכיה, גם אני מודע לסמיכות האוויר שעוטף אותנו, לעסיס של האור שבוקע מבעד לחלון, לתמצית של צלילי הבוקר ולמיצוק של כל מה ומי שאני.

היא מקריאה לי מספרו של א.ב. יהושע "אש ידידותית", עכשיו באנגלית. עיניה המוצלות בעפעפיים, עוקבות אחר המילים בכניעה ממושמעת. עפעפיה מתקמרים בכבדות כשמוצאת את עצמה בדניאלה – הדמות הראשית – כשמשיטה את ידה אל ירכי וממלמלת שאין שום דבר ידידותי במות אהובים. אני לא מקשיב, מביט בשפתיה המלאות, בשיניה הצחורות שנראות מבריקות על רקע עורה המוזהב בשחימות של לחמניה משוחה בחלמון, ומתמוגג מהאופן ולא מהתוכן של היותה היא.

"אבל תינוקי!" קוטעת את מחשבותיי, "אתה לא מבין!"

מליט את פניי בהבעה מרוחקת. מושך אותה אלי ומוצץ את שפתיה. היא משחררת טיפה של רוק, ואני לוגם אותה ונרעד. נכון, הפעם אני כנראה לא מבין וגם לא ממש רוצה.


אולי מחר נקרא את הפרק הזה בשנית.
גם הבובה שלי כתבה על זה כאן


0 comments:

Post a Comment

אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.

Back to Top