Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Thursday, December 17, 2015

האצבעות חלודות על המקלדת, מילים חורקות במעברים בין מחשבה לפרסום. הלילות שוב מתחברים לימים, האור אל החושך והגעגוע אל הסוף. אני נפרד בכל פעם לתמיד, ועם כל חזרה נולד מחדש. אליה, החוצה, אני שליו ורגוע, ורק האחיזה שלי בפרק כף ידה מתהדקת בין חלום לחלום. אלי, פנימה, אני קרוע ומסור לשני עולמות מנוגדים: לעולם בו שולט המוות, ולעולמה, בו שולטים החיים.

היא מצמידה את ידה אל פניי, ובמשיחה רכה של האצבע מגרדת את שאריות הצבע מזווית העין. היא יודעת איפה הייתי, ולכן שותקת יחד אתי ובינתיים לא מספרת לשנינו שמשם חוזרים לא כולם. האצבעות חלודות על המקלדת, המחשבות מוחצות זו את חברתה; הלב נשרט ומדמם אל המזור שברגעי המפגש, אל ההגשמה וההשלמה, כשאני שוב בזרועותיה, שותק יחד איתה.

היא מוטרדת ממה שהיא קוראת בשאריות צבעי ההסוואה שעל אצבעותיה, מנסה לחייך כשאני מושך אותה אלי, אך מוותרת. "תינוקי," אומרת, "אני שוב מפחדת לאבד אותך."

"תתרגלי," אני משיב, ומסובב את פניי. "את אשת חייל."

לא את הכל מותר לספר, לא את הכל מותר להרגיש, גם לא כשאני איתה, פן אאבד שליטה בעולם עליו אין לי שליטה. גם לא כשאני חודר אותה לאט, ובעיניים עצומות מתמכר לשריפה המתהדקת סביב התשוקה. גם לא כשאנקה חנוקה ממלאת את פי ופורצת, מבין שפתיי החשוקות, בטפטופי נשימה תכופה של תחינה; וגם לא כשהדמעות פורצות מעיניי וידיי אוספות את עורה לכל אורכה הזעום ומעסות את גופה הפעוט, כדי לוודא שהיא קיימת. שלי ועודה.

***
ספרתי את הרווחים בין המרצפות דרך המכנסיים של המדים, כשגלשתי אליה על ברכיי. היא ניצבה ליד הכיור וסובבה את פניה אלי ברגע האחרון, טרם אחזתי ברגליה, כרכתי אותה בי והשקעתי את פניי בעורה.

"עד כדי כך התגעגעת, חייל?" ליטפה את ראשי.
"לא. עד כדי כך אני אוהב."


משם חוזרים לא כולם. חלקם מתים בדרך, חלקם חיים מתים עד סוף ימיהם, חלקם ממשיכים לחיות ללא החלקים שהיו פעם הם. עד שהאבדן הפנימי הופך להיות הרגל.


0 comments:

Post a Comment

אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.

Back to Top