My photo

הייתי כותב ש"אני מאוהב!", אבל אני חושש שזה כבר לא סוד. 

Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Tuesday, January 19, 2016

סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מכל הצדדים; מחדדת את קמטי הדריכות, מושחת את האור הדל על עיניים טרוטות, מבריקה אותן ספק בעייפות, ספק בדמעה. מתגודדים סביב המילה האחרונה, ממתינים שתשקע בתודעה, שתעורר שאלות. מקשיבים לשתיקה המהוססת שצוברת בטחון. הכל ברור, אפשר להמשיך לתוך העלטה, לשלב הבא, האירוע עוד לא נגמר. הרכבים מתרחקים בזה אחר זה, אורותיהם מגששים את דרכם לאורך הכביש המשובש, ענני אבק עולים בזהירות ומתערבלים בקרני אור תועה, אולי של פנס ואולי של כוכב, ואולי של בדידות. 

הייתה או לא הייתה? הזריחה. לא שמנו אליה לב. פסענו בתוכה, הפכנו אבנים, הקשבנו, סיכמנו, אספנו ומסרנו מידע, אבל לא ראינו את הזריחה ששטפה את פנינו, הסירה מעלינו את חסותה של העלטה ובישרה את בואו של יום חדש. שוב אבדה יממה. הערב אולי נראה את הבית. מישהו אומר שלא מתכוון לחלוץ את מגפיו, גם כי עייף וגם כי אין טעם, ממילא תהיה הקפצה. האחרים מהנהנים. זאת לא תלונה ולא חולשה. אין חרטה, אבל יש רחמים והם נישאים אל המקום החסר, אל המגועגע והמתגעגע, אל החום, השלווה, אל הפחד פן לא יהיה שם ולא ימתין, כי ישכח. ההבדל בין House ל- Home, אני אומר. כולם שותקים. לא חשוב ההבדל, חשובה המילה שמקבלת משנה תוקף כשאומרים אותה בקול, אולי בדרך הביתה, לזמן שאול עד ההקפצה. אם נפרום את השרוכים בדרך, נספיק לחלוץ את המגפיים, שוב אומר. הפעם גל של צחוק מאשר את דבריי. יש לו צליל רופס ושקוע בבית החזה, אבל הוא שם, ממלא את הרכב, מעניק הפוגה.

הלילה קשה. בגלל חוסר שינה כרוני ועייפות מצטברת, האיברים מתים וחיים בו זמנית. הם מזנקים ומעירים כשהתודעה נוטשת, וכששבה אחרי חלום מוחשי, רדומים ונוקשים עד כאב. ההקפצה הוציאה אותי משולחן יום שישי. פוקח את עיניי ומקשיב לנשימות מקוטעות סביבי, נזכר במאכלים שהגישה, משחזר את טעמו של הפלפל הממולא שדחסה לתוך ידי: "לדרך, לפחות זה". עוזי שאל אם מחר אני חוזר. לא ידעתי מה להשיב. אמרתי אולי, כדי לא לשקר. חמש הדקות האחרונות של השינה אני מעביר בעיניים פקוחות, שקוע במה שאבד ולא ניתן להחזיר. הנשימות פוסקות בזו אחר זו. אני יודע שכולם ערים. אירוע נוסף בפתח, אין זמן לזיכרונות. זאת לא תלונה ולא חולשה. אין חרטה, רק רחמים.

עוד לילה, הטלפון מזמזם. מה השעה? שתיים? איזה יום היום? היממות התחברו. אני לא זוכר מתי דיברתי עם מי. היא על הקו, קולה עייף, עצביה מרוטים; אם ארצה, אוכל לגעת דרך נשימתה בייאוש.

"עוזי רוצה לדבר, אתה יכול?"  שואלת קצר, בלי לבזבז זמן יקר, ללא נימה, ללא משקל. כמו נוצה או חלום חולף.
"אני יכול," לוחש ויוצא.
"!Daaaaad" הוא מותח כמו גומי את המילה המכאיבה. יפחה קצרה שוברת את קולו טרם מתעשת. "אז מתי אתה בא?"
"Daddy! Daddy!" קול נוסף, עכשיו של אליענה, מתערבל בבכי מנומנם.

אני רואה את התמונה, רואה את ילדיי. עוזי על ידיה ואליענה, שהתעוררה במפתיע, עומדת למטה ונתלית על רגליה, מטפסת אל ידו של עוזי כדי לתפוס חזקה על הנייד. המילים מעיקות כעופרת על חזי. אני שותק, לוגם את ההתרחשות באסירות תודה על האפשרות המכאיבה להיות חלק. עודם שם, הם לא שכחו.

"כמה זמן זה נמשך?" שואל בעיניים עצומות ויונק מהסיגריה ששמורה למקרים נדירים.
"הרבה," היא עונה, "חזרת לעשן, אני חייבת להשכיב אותם. אם תהיה פנוי, תתקשר בעוד עשרים, אשכיב גם אותך."

היא עלתה אל המזווה כדי לבחור יין התואם למה שהיא מרגישה. הילדים סיימו לאכול. הם רחוצים ומדיפים ניחוח סבון. שלה ורוד ושלו תכול. אחרי שאפתח את הבקבוק ובזמן שינשום בתוך הקראף, נצחצח שיניים, ברובן חלב, חלקן כבר לא.

"אנחנו רוצים סיפור על חייל!" עוזי מבצע הזמנה ומביט באחותו במבט מתריס.

אליענה מחמיצה את פניה הקטנים והוורודים והתואמים את הסבון (או להפך), אך אחרי מחשבה מתרצה. גם היא רוצה לשמוע סיפור על חייל, אבל שיהיה שונה משל עוזי. שני סיפורים, אחד תכול ואחד ורוד, על אותו החייל, כמו בועות זהות בצבעים שונים. 

"אולי נגוון? אחד על חייל ואחד על פרת משה רבנו?" מציע.
"לא!" משיבים בקול אחד. עוזי מסובב את פניו, אליענה מביטה בעיניי.

אני נוגע בו ביד רועדת, כפי שאני נוגע באמו. יודע שכבר פגעתי ואיבדתי ושלא ניתן לחזור לאחור. אוחז בו ומצמיד אל חזי. מניף את שניהם על ידיי ומתרומם על רגליי. הוא עדיין בתוכו, לא מתלונן ולא מתחרט, כי הוא מבין; וכשאני קורא בשמו, מנגב את עיניי באצבעותיו הקטנות וכורך את זרועותיו סביב צווארי.

"אל תבכה," לוחש באוזני, ספק לי, ספק לעצמו, מתוך רחמים, "אתה כבר ילד גדול."



0 comments:

Post a Comment

אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.

Back to Top