Clotted blood: בין Barstow לג'נין

שבועיים אחרי שאנחנו מגיעים לקליפורניה, אני מועבר לברסטו. אלה לא היו התכניות. הייתי אמור להגיע למכללה צבאית בקנזס. הייתי אמור להגיע לשם בסוף אוגוסט. אבל הכל השתבש. אמריקאים הבטיחו לתקוף בסוריה, הסורים הבטיחו לתקוף אותנו בתגובה. הקורס שנלחמתי עליו ירד לטמיון. כולם היו מתוחים, כולם היו עצבניים. העולם שלי נתקע בין שמיים לארץ. תגיד תודה שאישרו לך, יש עכשיו המון פיטורים ואתה קיבלת הטבה. כן, קיבלתי, אבל לא קיבלתי, כי בסוף אני נשאר, ממתין על הגבול לתשובה הסורית למתקפה האמריקאית. בחדשות הודיעו שאזרחי המדינה הורגים אחד את השני בתחנות לחילוקי מסכות אב"כ. עד שאובמה יחליט, לסורים כבר לא יישאר במי לנקום. אנחנו נהרוג זה את זה. אבל אני חייב לעבור את הקורס המובטח בנושא רה-ארגון. אני חייב כי אנחנו מצטמצמים. יהיה צבא קטן, יהיו רובוטים, שולחן החול יוחלף במסך, מרגלים במזל"טים, האויב בהדמיה. בפעם הבאה לא ישלחו את חיר"ם להתפרק לפיסות של עור, שיער ואיברים בג'נין, כי לא יהיה צורך בכך.

בנובמבר 2013 מכריזים שאובמה חמור ואני חופשי לנסוע... לקליפורניה. אומרים לי שזמנית, עד תחילת הקורס בקנזס, ומיד מציעים לי לעשות שינוי בתכניות, מבטיחים שאהיה יותר טוב אבל לשם כך אסופח לבסיס לוגיסטי של מרינס בברסטו. שלושה שבועות בלעדיה. שוב בסיס סגור, שוב בלי משפחה, שוב בלעדיה. היא מסכימה, אחר-כך דוחפת ולוחצת. היא רוצה שאצליח כי היא יודעת שזה חשוב לי. היא תחכה לנצח כי היא שלי מכף רגל ועד ראש. היא רוצה שאזכור את זה, ואני רוצה שתזכור שאני שלה. רק ביום האחרון לפני העזיבה היא מספרת לי על חיילות ועל כך שלא אכפת לה, שתסלח לי אם רחוק מהבית אמצא נחמה בזרועותיה של אחרת. אני כועס. מסרב לקבל אישורים למעשים שהבטחתי לא לעשות שוב לעולם. מזכיר לה שהייתי שם מכבר ושלמדתי שבגידות מקררות את הסדינים, ואת הלב בעיקר. אני התינוקי-גורוני שלך, לוחש לה לפני שעוזב, שלך ורק שלך.

קשה שם, הם קורעים לנו את המקום עליו יושבים. לפעמים בלילות שומעים את הכאב שפורץ מכפות הרגליים אל הגב התחתון. מישהו נאנח במיטה סמוכה, גם לו כואב. הידיים סדוקות ובוערות משפשופים, גם המפשעה, השפתיים מדממות מהרוח. העור מתקלף כמו קליפת בננה. כואב לדבר, כואב לנשום. ואז חופשה בת 36 שעות. מלונית חמודה בפאתי ברסטו, אוכל סיני, משקה בעל ניחוח מתקתק, מיטה נקייה וטלפון. מינוס שתי מעלות בהרים של ברסטו. העננים מקיפים את הרכב. אני בגובה של אלוהים ולערבה המשתרעת לפניי אין סוף. האוויר צח והלב מאיים לפרוץ את הצלעות. אני צועק שאני אוהב אותה, ושהיא חייבת לראות כמה יפה כאן. שומע את קולה ושוכח מהכאב. לוקח אותה אתי למיטה, מתכסה עם הראש ומדבר אתה. תרדימי אותי, מבקש, דברי אלי על הכל. אני התינוקי-גורוני שלך ל- 36 שעות ואח"כ אחזור להיות חייל. היא זוכרת את הציפורים של דרום הארץ, כשנתקעתי שם בגלל האיום מסיני, וגם את אלה של עזה בכל חג פורים כמעט, כולל עמוד ענן. הן תמיד היוו רקע שמח למערכת יחסים שלנו, למרחק בינינו, לעצב של פרידה. עכשיו היא מקשיבה ליללות הרוח של ברסטו, שואלת אם מרחתי משחה על שפתיי, אם יש לי מספיק גרביים, אם יש מים חמים בשטח. אני משקר כדי שלא תדאג, היא עושה את עצמה מאמינה וכשאני בולע רוק ואומר "בבקשה", מתרכך קולה. ואז, משל הייתי נער מתבגר, אני עוצם את עיניי ומקשיב לה עד שהגעגוע פורץ ממני בזעקה חנוקה וגופי מגיע לפורקן. היא שם עד שאני נרדם, משְׁביעה אותי שאם אתעורר, אתקשר אליה כי אני התינוקי-גורוני שלה. אנחנו לא מדברים על הפיל בחדר ולא מזכירים את סיוטי הלילה שלי, כי לשם כך אני כאן, כדי שבפעם הבאה לא ישלחו לשם את חיר"ם.

לא מודדים את המלחמה לפי אובדן, אלא לפי הצלחה. כעסתי על אריאל שרון, אוח כמה כעסתי עליו אז. כל כך כעסתי עד שעד לבנון השניה שתקתי את הכעס שלי ושמרתי אותו עמוק בתוכי ורק אחריה הצלחתי לזרוק את הכל ולצאת בטריקת דלת רועמת לשנה אזרחית אחת. לשנה במהלכה הרגשתי את כל מה שלא הרשיתי לעצמי להרגיש אז. זה עלה לי במשפחה, בבריאות ובעצם כמעט עלה לי בחיי. אבל לא מודדים מלחמה לפי אובדן אישי וכנראה הזדקקתי לאותה שנה גם כדי להבין את זה וגם כדי ללמוד לא להרגיש כשאסור, ולהרגיש כשצריך. עכשיו אני מאולף.