Followers
Archives
- March 2016 (1)
- February 2016 (2)
- January 2016 (4)
- December 2015 (3)
- November 2015 (3)
- October 2015 (2)
- September 2015 (5)
- August 2015 (3)
- July 2015 (7)
- June 2015 (5)
- January 2014 (3)
- December 2009 (1)
Categories
רשומות פופולריות
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת: "תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל ליל...
-
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד גם אני ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
-
"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי. "ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את...
-
כל מי שמגיב דרך דיסקוס יכול לקבוע הגדרות כדי לקבל אך ורק את התגובות שממוענות אליו ספציפית (כמו שזה קורה בישרא). ככה :
-
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה...
-
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בל...
BlogRoll
-
-
בדידות בצמרת2 years ago
-
כתובת מעבר6 years ago
-
פרידה, והצורך בצורך6 years ago
-
-
-
ורד לבן / פרק שני8 years ago
-
Permission to be bold?8 years ago
-
האביב הגיע לדיסקוס!8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
:My friends said
Saturday, June 27, 2015
השבוע כאב לי וחברה טובה אמרה שהיא שמחה לדעת
שאני סובל לפעמים ושאנג'לינה לא תמיד מושלמת. היא צדקה לא פחות מאנג'לינה שבחרה
להכאיב לי. אך למרות הידיעה שכולם מגיעים לכולם, ולמרות שאני אוהב אותה גם כשפניי
נפולות ואני לא מרגיש דבר פרט לכישלון: כאב. כאב מספיק כדי שאעשן סיגריה, כדי שאשמוט
את הבדל בהינף יד לתוך עציץ, ומספיק כדי שאלך לארבעים ושמונה שעות. רציתי לחזור
הביתה בין לבין, אבל כשהתקשרתי, היא נשמעה דרמתית מדי ולכן ויתרתי ונשארתי בבסיס.
השלמנו, כמובן, ולא תהיינה יותר אי-הבנות בנושא
הספציפי, כי הסברנו את עצמנו זה לזה. ורק האני השני שלי ניצב מחוץ לזירה ושונא את
עצמו על כי לא היה לי מקום אחר ללכת אליו או להסתגר בו. לאנשים אחרים יש משרד עם
שולחן ומזכירה, או חנות עם מוכר, או מוסך ולי יש מוות ובסיס. כאילו אמרתי לה טרם
יצאתי: תזכרי שאם לא תביני, אמות. אני מאיים בעל-כורחי.
חריף מדי, חכם מדי, רגיש מדי, גדול מדי, מת
מדי. מת למפרע כמו כולנו, אבל קצת יותר.
3
ReplyDelete