Followers
Archives
- March 2016 (1)
- February 2016 (2)
- January 2016 (4)
- December 2015 (3)
- November 2015 (3)
- October 2015 (2)
- September 2015 (5)
- August 2015 (3)
- July 2015 (7)
- June 2015 (5)
- January 2014 (3)
- December 2009 (1)
Categories
רשומות פופולריות
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
-
היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת: "תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל ליל...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד גם אני ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
-
"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי. "ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את...
-
כל מי שמגיב דרך דיסקוס יכול לקבוע הגדרות כדי לקבל אך ורק את התגובות שממוענות אליו ספציפית (כמו שזה קורה בישרא). ככה :
-
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בל...
-
היא קושרת את עיניי כדי ללמד אותי לעשות אהבה במילים. כפתורים נפרמים, פרטי לבוש נוחתים על הרצפה, האריג נוגע ברגלי. שיניה אוחזות בשפתי התחת...
BlogRoll
-
-
בדידות בצמרת2 years ago
-
כתובת מעבר6 years ago
-
פרידה, והצורך בצורך6 years ago
-
-
-
ורד לבן / פרק שני8 years ago
-
Permission to be bold?8 years ago
-
האביב הגיע לדיסקוס!8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
:My friends said
Wednesday, July 22, 2015
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה
וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה,
ולמרות שידה נותרה רפויה, כשגירשתי אותה מעל פניי, צלקות אחיזתה נחרטו בעורי.
עשיתי אותה שלי על הגג, אחרי שקראתי לה לרפא את
הצלקות שהותירה אחריה ועל הדרך את אלה שהותירו אלה שהיו לפניה. היא קראה לי "תינוקי",
אני קראתי לה "אנג'ל". אמרתי לה שהתגעגעתי אליה למרות שלא נפגשנו מעולם.
היא לעגה לי וכינתה אותי דובון טיפשון, שרטה אותי כשהדבקתי את הפרח שלה אל פניי
וביקשה שאפסיק כי אם תגמור, לא תהיה דרך חזרה. היא הייתה בת 17 כשהתביישתי לאהוב
אותה, כשהתביישה להיות אהובה.
אני מקיף אותה בצמר גפן של גופי כי מי שנכווה
ברותחין, נושף על פושרים של זולתו, והיא מחדירה את אצבעותיה לתוך פי ושואלת אם טוב
לי, תינוקי, אם אני מאושר. אני לועס את בשר אצבעותיה ומרגיש איך הדמעות זולגות
מזוויות עיניי מטה אל הכרית תחת ראשי. שומע אותן נספגות בנוצות ברשרוש נעים. הן
תשארנה אחריי, ואחרי שאמות תהיינה לאגלי טל בצבע כסף על הקורים של חיי.
"טוב לי, אנג'ל, אני רואה כוכב,"
לוחש, פושט אליו את ידי.
היא צוחקת, אני נרדם.
המעברים האלה בין היום לאז הרגישו לי כמו גלים.....יותר נכון סוולים swells.......
ReplyDeleteמי שהייתם אז, מי שצמחתם - יחד וכל אחד לחוד - להיות היום....
וההבטחה שלא נאמרה - מי שתמשיכו להיות.....התמונה מהממת!
.
ReplyDelete