רשומות פופולריות
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת: "תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל ליל...
-
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד גם אני ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות... -
"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי. "ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את...
-
כל מי שמגיב דרך דיסקוס יכול לקבוע הגדרות כדי לקבל אך ורק את התגובות שממוענות אליו ספציפית (כמו שזה קורה בישרא). ככה : -
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה... -
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בל...
BlogRoll
-
-
בדידות בצמרת2 years ago
-
כתובת מעבר6 years ago
-
פרידה, והצורך בצורך6 years ago
-
-
-
ורד לבן / פרק שני8 years ago
-
Permission to be bold?8 years ago
-
האביב הגיע לדיסקוס!8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
Saturday, July 4, 2015
"אתה
יודע שבשבוע הבא אנחנו חוגגים שש שנים?" ניגבה את ידיה ותלתה את המגבת על הידית של התנור.
"ברור! נראה לך שאשכח משהו כזה?" הקפתי
את הסלון, נטול הילדים, בעיניי.
"אתה זוכר שאמרת שלא נחזיק מעמד מעבר
לשלושה חודשים ואף התנצלת מראש?" התיישבה על הכיסא ליד הבר ומתחה את זרועותיה
העייפות על הדלפק.
"אמרתי שלא נחזיק מעמד מעבר לארבעה חודשים
ולא שלושה!" אספתי את שאריות הצעצועים לתוך הארגז וגלגלתי אותו למקומו בארון.
"אמרת שלושה!" נתנה בי מבט מתגרה.
"ארבעה, אבל לא חשוב, כי לא נתגרש אחרי שש
שנים בגלל מריבה בנושא," מלמלתי ועליתי אל המזווה.
"אל תתווכח אתי, אליפל," פלטה כשהעמדתי
את בקבוק היין לידה, "אני זוכרת כי כאב לי."
"בסדר, אמרתי שנפרד אחרי שלושה חודשים,
אבל בלב התכוונתי לארבעה. לקחתי מקדם בטחון." פתחתי את הבקבוק. הפקק השמיע
צליל נעים שנמהל בצחוקה.
"אתה זוכר שלשנה הראשונה שלנו עשית לי
הפתעה ולקחת שיעורי ריקוד?" שאלה בזמן שמזגתי את היין לתוך הקראף כדי לאפשר
לו לנשום. "אתה זוכר?" חזרה על שאלתה כיוון שלא עניתי.
"אני אוהב אותך," ליטפתי את ידה וניגשתי
להביא את הגביעים.
"אתה לא עונה לי בכוונה?" הרימה את
קולה כדי שאשמע גם ממרחק.
"על מה? על שיעורי הריקוד?" שלפתי את
הגביעים המבוטנים על רגל גבוהה במיוחד, "לא, לא בכוונה. פשוט לא שמעתי."
"אם לא שמעת אז איך אתה יודע מה לא שמעת?"
כרכה את זרועותיה סביב צווארי כשרכנתי כדי לנשק את מצחה.
"המודע שלי לא שמע, כי רק התת-מודע הקשיב,"
ניערתי את האודם שהבעיר את קצות אוזניי.
"אתה מתבייש?" הדביקה נשיקה מתוקה
לשפתיי, "אני חושבת שזה היה מאוד חמוד ומרגש."
"כן, ממש," התיישבתי לידה והנחתי את
ידי על ידה, "וגם ממש עזר. והרי מאז בכל פעם שאנחנו מתקרבים לרחבת הריקודים,
אני פוצח בריקוד של המאה ומשאיר את כולם פעורי פה ומזילי ריר."
"אוי, תינוקי." לחשה בקול חמל-משוחק,
"נו אז מה אם אתה עדיין מפחד לזוז בגלל שאתה בטוח שתהרוג מישהו בשגגה, העיקר
הכוונה."
"כן, אנג'ל, העיקר הכוונה," נאנחתי
וקמתי כדי למזוג את היין.
אחרי שסיימנו חצי בקבוק, סובבתי את הכיסא שלה ואותה
בתוכו, אלי. הקפתי את שפתיה בשפתיי ומצצתי אותן ודרכן את רוקה. עצמתי את עיניי,
כפי שלימדה אותי לפני שש שנים פחות שבוע, כששכנעה אותי שזה בסדר לפעמים לאבד
שליטה. לא לתמיד, רק לזמן הנשיקה.
"לא רציתי להמשיך מעבר לזמן ההתנגדות שלי
אליך. זה לא היה הזמן הנכון עבורי לבנות מערכת יחסים. ארבעה חודשים היו גבול מוכח ליכולת
שלי לנהל מערכת יחסים עם אישה מבלי להקשר אליה. ידעתי שאשבור אותנו ברגע שארגיש
שאני נקשר. היה חשוב לי להזהיר אותך כדי שלא תיפגעי."
"אבל לא שברת," אמרה בלא קול, פישקה
את שפתיי באצבעותיה, ירקה לתוך פי וליקקה מפניי את הנתזים.
"לא, לא שברתי," בלעתי ואחזתי את
ראשה בידיי, "כי התמכרתי מהר מדי, אנג'ל, מהר מדי. כל-כך מהר שזה אפילו כאב.
ולפעמים עדיין."
עיסיתי את פניה באגודלי ידיי, יישרתי את קמטי
הצחוק שבזוויות פיה ומתחתי את שפתיה. נשקתי לה שוב ושוב, עד שהרעד השתלט על המגע. ידיי
נשמטו לרגע. בכוחות אחרונים הנפתי את השמאלית והנחתי אותה על הדלפק.
"את צריכה להבטיח לי," אמרתי, מבלי
להביט בעיניה, "שאת לא המורה שלי לריקוד, שאת לא מקריבה את עצמך כדי שאלמד על
עורך שמותר לי לזוז ואפילו לפגוע. כי הידיעה שאני אולי פוגע בך, גם אם מרצונך
ובאישורך, תהרוג אותי."
היא נשמה בקול.
"לא," ביקשתי, "תני לי להגיד
עוד משפט אחד: אם אגלה בדיעבד שכל זה היה לא יותר מהצגה כדי להוכיח לי שמותר לי
להיות אני, כל החיים שלי יהיו לשווא."
"אני מבטיחה לך." הרחיקה את גופה
ממני ואת מבטה, "לא כל העולם סובב סביבך, אליפל. יש גם אני לידך," אמרה
בהרכנת קול, אך בתקיפות, "אני אוהבת אותך כי אני מגשימה את עצמי דרכך. וחבל מאוד
שאתה לא מאמין לי."
משהו התקפל בי. אצלנו אומרים: "חטפתי
בעיטה בביצים". אך הכאב שהרגשתי, גם אם קיפל אותי לשניים וגרם לי לחבוט את
ראשי בקרקע, היה נעים ורך. כאבה של יוהרה פצועה יכול לבעור מנשוא, ויכול להיות
עיקר ההבנה, הגרעין שלה שסביבו ייבנו חיים שלמים.
היא לא השיבה לתחנוניי כשביקשתי להצטדק, ואף
זלגה מהכיסא הגבוה של הבר, כמו דמעה, ופסעה הרחק ממני. הבנתי שהיא ניגשה להביא
בקבוק יין נוסף מהמזווה, רק כששמעתי אותה גוררת את הסולם בעליית הגג. היא כל-כך
קטנה, וכל-כך שלי. ואני שמח שיש בי מספיק מקום להכיל את כולה כולל הסולם.
אחרי שסיימנו גם את הבקבוק השני, הנפתי אותה על
ידיי, קיפלתי אותה והחזרתי אותה לתוך לבי. הפעם מתוך הבנה שהיא בחרה לחיות בו,
ובוחרת בכל יום מחדש.
--------------
אני מבקש להודות מקרב לב לכל מי שטרח להגיע
לכאן אחריי ואף מקפיד לציין את נוכחותו. אין לי צורך בהכרה ספרותית, אחרי כל מה שקראתי בחיי עד כה, ברור לי שמבחינה ספרותית אני אפס מאופס, ולכן אני יודע שכל מי
שעקב אחרי עד לכאן, עשה זאת כי אכפת לו ממני וכנראה מחבב אותי לפחות קצת. תודה.
.
ReplyDelete