היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על
ברכיה ואומרת:
"תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי
אם לא אני תופרת אותך בכל לילה טלאים טלאים."
"אין לי מילים," משיב, אוחז בידה
וטובל את אצבעותיה בפי. "איני יודע מה קורה איתי. אני יודע מה קורע אותי. טלאים
טלאים."
"תוגת לבי את בינתי טורפת," משתיק
בתוכי, "כל פיגוע מהדהד עמוק בחזי. המזוודות ארוזות, אני בדרך הביתה, אני
והטלאים."
השמש השוקעת מעבר לאופק, צובעת באדום את צדו
התחתון של ענן ארוך וגלי שמרחף במערב מעל צמרות העצים והבתים. משהו נשבר בי, משהו
בוכה. משהו קודח בי את החור הבוער. משהו מתפוצץ ומפזר אותי לכל עבר טלאים, כן,
טלאים.
אני חודר אותה לא מתוך אהבה, אלא מתוך תאווה
שהתנחשלה בי, כבדה וגועשת - תאווה שכמוה כזעם, ואולי מקור אחד לשניהם. היא נאנחת
ומודדת באצבעותיה את העור הנמתח על גבי, מתעלמת מזעקה של כאב שמחליפה את האהבה
כשאני גומר, ותופרת אותי תפר אחר תפר, להיות לה סדוק, אבל שלם.
כי היא "תינוקי, אני מבינה." ואני "אנג'ל,
אני מצטער."
כי לולא היא, לא הייתי מרשה לעצמי להיקרע לטלאים,
והיא לא הייתה יודעת שהיא מסוגלת לתפור חיילים מטולאים, לולא אני.
0 comments:
Post a Comment
אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.