My photo

הייתי כותב ש"אני מאוהב!", אבל אני חושש שזה כבר לא סוד. 

Followers

רשומות פופולריות

:My friends said

Tuesday, November 10, 2015

אני מסתכל סביבי. הכל ארוז. חלקים ממני כבר בדרך הביתה. חלקים ממני לנצח יישארו כאן. חייל יהודי שהיה קצת חייל אמריקאי ונשוי לערביה. אבא לשישה ילדים (בינתיים) ובעל לשלוש נשים. לשתיים מהן, לשעבר. אני עוד אחזור לכאן לפי החוזה ואטוס מעל האוקיינוס פעמים אינספור במהלך השנים הקרובות, אבל לא כאדם חופשי אלא כרכוש של צה"ל. ואין שמח ממני על כך. אני מתגעגע ל"צ" המקועקעת על נשמתי, לתחושה של סכנה, לייעוד ולהבנה שאין לי ארץ אחרת, גם אם באחרת היה לי טוב יותר.


אנג'לינה מתיישבת על הרצפה כשאני משתהה ולא משיב לדבריה. היא מעסה את כפות רגליי ומניחה לי לשקוע במחשבות. אבל מגע ידיה מעיר אותי ממחשבותיי, אני אוחז בה, מניף ומושיב על ירכיי. מלטף בשפתיי את ה"צ" שעל מצחה. גם היא לא הרכוש של עצמה כי בחרה, גם אם בעקיפין, להיות החזית של מדינה לה נאמן בעלה. היא צוחקת באוזני, מכנה אותי "חייל שלי", מתכוונת לחייל היהודי ומודיעה לי שהוסת שלה החלה. והרי הדם מוציא אותי מדעתי. כי הוא מזכיר לי גם מוות וגם את החיים. כי אלה הילדים שעדיין לא נולדו לי, כי אלה החברים שאבדתי, כי זה אני.

"אני מטורף, אנג'לינה?" אני שואל.
"לא, אתה נמצא בחוסר שפיות הראוי כדי להיות הגבר הכי מרתק שפגשתי אי פעם," משיבה.

טוב, את מי אני שואל, הרי גם היא לא בדיוק שפויה. אישה ערביה שבחרה להתחתן עם חייל יהודי ולנסוע אחריו לארה"ב כדי להבין שעבורה החלום האמריקאי לעולם לא יתגשם. אני נושק לשפתיה ומוצץ את רוקה אל פי. עורה המולאטי והכל-כך מיוחד בצבע מוזהב, משקף את השקיעה מעבר לחלון. למרות הסטטיסטיקה, אחרי שש שנות נישואין, אני עדיין מאוהב. היא יורקת בפי וצוחקת כשאני בולע ופוקח את עיניה לרווחה באצבעותיי ומנסה למצוא בתוכן ולו קורט של חרטה. אני עדיין לא מצליח להשלים עם היותי נאהב.

Это Израэль, детка!!
זאת ישראל, ילד. 

התחלתי לכתוב בקבוצה של ישראלים דוברי רוסית. ברוסית. זה התחיל מפוסט של הקבוצה שנחת בדף הבית שלי; מהצצה, ומאחת נוספת ואז מתגובה שלי בשפה העברית ומהתנצלות עמוקה על היותי אנאלפבית. זה התחיל מבחור בשם רומן שאמר לי שכל החברים רצויים ושאני יכול לכתוב בכל שפה בה אבחר. אחרי יומיים הטענתי מקלדת רוסית לאייפד וכתבתי תגובה שקיבלה מספר לייקים (אנשים אשכרה הבינו אותי) ואפילו תגובות נבונות. ניסחתי בצד הצטדקות על היותי מתלמד חובב, למקרה ומישהו ירד על הרוסית שלי ויכנה אותי בשמות גנאי, אבל גנזתי אותה אחרי שאלכס, דן ולולה אמרו שהם לא העלו על דעתם שלמדתי את השפה בעצמי. הם היו בטוחים שאני ילד יבוא אישי. בן למהגרים ותיקים. אלכס אף ציין שאשתו מורה לרוסית ולו עצמו יש השכלה מעלה מממוצעת והעיד שהרוסית שלי לא תבייש רוסי אמיתי ואפילו הזמין אותי לדוג אתו דגים כי הוא מת על הים וחלם עליו מאז ילדותו, אך ראה אותו לראשונה רק אחרי שעלה ארצה בגיל 38. הם לבטח עשו לי לא מעט הנחות מתוך התלהבות כנה מאדם שלמד את שפת האם שלהם, אבל במקביל העלו את הביטחון העצמי שלי לשמיים. לי, אישית, ההשתתפות בקבוצה שלהם/שלי(?) מעניקה את השפשוף הנאות בשפה הרוסית המדוברת, ואני אסיר תודה לכל אחד מהם על כך וחושב שבקרוב אוכל להוסיף שפה נוספת לשאר שפות אותן אני דובר.


מתיישב על שפת האוקיינוס. כלבי הים צועקים והשקנאים חגים מעל ראשי ואז דואים מעל המים בפוזה של ישו. אני נפרד, אני אומר להם, אבל לא לתמיד. כי אני היהודי הנודד שמרגיש בכל מקום בבית, ולכן אחזור גם לכאן וגם לשם ולעוד מקומות ואחלום בכולם, אבל אמות למען רגב אדמה של מדינה אחת, כי מהרגבים שלה אני מורכב. 

מולדת שלי, אני חוזר אליך כי אני שלך. 




0 comments:

Post a Comment

אשמח לקרוא מה אתם חושבים על מה שכתבתי.

Back to Top